סיוט כאוטי

אולי זה אוראנוס שעוד לוקח לעצמו את הזמן כשהוא עובר בבית השביעי שלי של זוגיות וקשרים קרובים

אולי זו אני שממשיכה ללנסות ולגרום לאנשים שלא רוצים אותי לשנות את דעתם, כאילו נענית לאתגר ביני לבין עצמי

מה אני מנסה להוכיח? מה אני מנסה לתקן?

על איזה פצע אני ממשיכה להדביק פלסטר עם ציורים, איזה חלק לא מעובד של תקופת הילדות שלי אני מנחמת?

אני לא מתחננת, אני נותנת להם ללכת

אין לי זמן לשכנע כשאני מרוקנת מלתת יותר מדי מוקדם מדי

בלהיות תמימה מדי, בלאכזב את עצמי, כי אני נאיבית

מאמינה שכל חיבור הוא כמו מראה, שלכולם יש לב כמו שלי 

מסרבת להפנים שרוב בני האדם רוצים הרבה מהכל

מעדיפים לשחרר מוקדם מדי

אבל אני? 

"כל שאי פעם שחררתי, נושא על גבו את סימני הציפורניים שלי"