מישהו הגיע אליי לקחת ממני עותק של הספר שלי שהוא קנה ממני כבר לפני כמעט חצי שנה והיה בלאגן עם הדואר ולא הגיע אליו בקיצור התיישבנו לשתות ואכלנו סושי וכן הוא חמוד ומצחיק ואנחנו מתקשרים טוב אבל הוא נחוש להמשיך לעוד דייטינג, אבל אני אמרתי לו שאני לא יודעת כמה זה יעבוד ושלא יפתח ציפיות.
הוא מבוגר עבורי לדעתי הוא בשלב שונה לגמרי בחיים שלו ואני רק נכנסתי לגיל 27 שלי והוא עבר את גיל 40
חוץ מזה יצאתי שוב לפני יומיים עם הבחור שהזכרתי לפני כמה זמן כאן, יש לנו הרבה במשותף הוא כמו רוב הגברים מתחיל להתפתח מבחינה של הבנה עצמית רק בשנה וחצי האחרונות ועדיין לא נמצא במקום הזה שאני נמצאת בו לדעתי, חטפתי את הסטירה החזקה שלי מהחיים בגיל 20 שעיצבה את רוב ההתנהלות שלי היום. כן תמיד הייתי מודעת לעצמי ולהכל אבל תמיד יש סטירה חזקה כזו שמפקסת אותנו על החיים שלנו ומוציאה את האני האמיתי החוצה.
ואני מרגישה שהוא בדרך לשם אבל עדיין לא שם, מה שאומר שסביר להניח שזה יהיה עוד קשר בו אהיה איזו דמות מובילה שתגרום לבחור להבין את עצמו ואת דפוסי ההתנהלות שלו, ככה אני
אני שם רק כדי להאיר.
לא שמרתי אפילו את המספר שלו עדיין באנשי הקשר, יש לי נטיה לא לשמור מספרים בנייד, כי הרי הם יהפכו בלאו הכי לעוד זכרון מדמם בארכיון
ואני אהיה רק עוד אחת בדרך שדרך אגב שינתה להם את התפיסה לגבי הכל בגדול.
אבל אז הם יחזרו אחרי תקופה של "הבנה עצמית" של מסע ריפוי חיבור לאלוהים או למה שזה לא יהיה שהם מאמינים; והרי גם אז הם יראו אותי כדמות שהמציאו לעצמם בראש, כי כמה ממני הם כבר מכירים כשאני אפילו לא עונה להם לשיחות קוליות אלא אם זה מקרה חירום או אם אני ממש מכריחה את עצמי כשלא נעים לי לתרץ עוד.
הנה, אני עושה את זה שוב,
מנבאת את העתיד, מה אני יכולה כבר לעשות כשאני מודעת לאחד מהדפוסים החוזרים היחידים שיש לי עם אנשים? גם כשאני מנסה לנתק את זה ממני ומכריחה את עצמי לתת לחיים לקחת אותי לאן שיקחו הם פשוט מוכיחים לי כמה הדפוס הזה חזק ממני, כאילו זה מכתוב.
אני חושבת שאני חושבת יותר מדי.
