שמעתי פודקאסט בלילה שגרם לי להפנים עם עצמי שאני חוזרת לאט לאט לדפוס בו קל לי לראות את עצמי כקורבן בקשרים גם אם באמת אני זו שנפגעה מהצד השני; בזדון או לא. העניין הוא שזה מכניזם הגנתי שנועד לספק לי שריון שאולי מקנה לי אישור להישאר בקומפורט זון אבל מונע ממני התקדמות לעבר החלמה.
היאחזות במעשה שהצד השני עשה שפגע בי זה בעצם להיאחז באדם עצמו ולמלא את החלל שהשאיר בכאב שהותיר בי. זה יוצר אשליה רגשית שהאדם עוד כאן אבל זה גורם לי להפוך אובססיבית לפצע ולגעת מסביבו, ובכך למנוע ממנו להגליד ולהצטלק. כאילו שאם אשחרר מהפגיעה אני אאלץ לשחרר לגמרי מהקשר שהיה לי עם אותו בן אדם.
המוח שלי עובד בצורה משונה, אני לא צריכה אנשים בדרך בה אדם נורמטיבי צריך, הקשרים מתנהלים בראש שלי, אומנם זה לא מתוסרט אבל כשאני נותנת לגעגוע להישאר קיים רק במישור המנטלי הרבה יותר קל לי להישאר בשליטה על הרגש שזה מעורר או לא מעורר בי, הרבה יותר קל לי להזין את תחושת הכאב או הגעגוע ביצירת תרחישים מתוך הזכרון שלי עם אותו אדם שאני מתגעגעת אליו וככה אף פעם לא באמת להזדקק לאינטראקציה מחודשת עימו כדי שהתחושות יעברו.
אולי הראש שלי הוא מקום מאוד מרתק וקסום, אבל הוא מאחסן דברים שצריך לשחרר מהם. ואולי אנשים הם לא מה שעליי ללמוד לשחרר ממנו, אולי צמד מילות מפתח שעליי ללמוד לשחרר זה "לשחרר שליטה".
