סיוט כאוטי

יצא לי לחשוב על העניין הכללי של חיפוש אישורים, 'ואלידציה'.
אני לא חושבת שיצא לי לחפש את האישורים החיצוניים ברמה שאולי אנשים סביבי חושבים.
כלומר, אני לא ממש צריכה אישור על כך שיש בי הרבה פוטנציאל, אני לא מרגישה שאני מחפשת שיגידו לי שיש בי את "זה",
את "זה", הדבר הזה שבני האדם באופן אנושי מחפשים שיראו בהם; את מה שיכול לפרוץ החוצה ולצבוע את העולם בצבעים שלהם.
אולי בגלל שאומרים לי שיש בי הרבה מהדבר ה"זה" בלי שאחפש שיאשרו את קיומו,
או אולי בגלל שאני לא מסופקת מפידבקים חיצוניים לדברים שאני יכולה להכיר בקיומם רק אם אני מזהה בי אותם, בעצמי, שמבחינתי הדבר הזה שכולם מדברים עליו הוא רק קישוטים נלווים.
מה זה בכלל ה"זה" שאנשים סביבי רואים?
אחד יראה בי את "זה" ויתאר אותו כמה שהופך אותי בעיניו לאמנית מיוסרת,
האחר יראה בי את "זה" ויגיד שאני חופרת ומעצבנת,
ההיא תגדיר את "זה" כהפרעה נפשית מבדרת;
ובכלל יש מי שיראה בי את ה"זה" בזמן שה"זה" שלי מעמיד לו את ה... נו — את הזה. הוא יראה בי רק את מה שגורם לידיים שלו להפוך דביקות אבל לפחות הפכתי לילה לבן לליל מנוחה ושינה נטולת מערבולת של מחשבות.
כי את ה"זה" שיש בי כולם סביבי רואים, אני מודעת שיש בי את זה אבל זה לפעמים פשוט לא... זה.
אני כל הזמן מתחרה עם משהו שקיים רק בראש שלי, כאילו שאוכל לנצח את הסטנדרט שהצבתי לעצמי. זו אני שלא מרחמת עליי, לא מתחשבת במה בר השגה או לא; בראשי אני רודנית לא מתגמשת.
אומנם אנשים סביבי בכלל יראו בי את הדבר הזה שהם רואים; כל אחד רואה בי את ה"זה" שהוא מגדיר לעצמו דרכו אותי;
אבל אני פשוט לא מצליחה להתמלא מהאישור של אנשים שהם לא אני, כשיש קול בתוך מוחי שאף פעם לא מרוצה משכבר הצלחתי להשיג. הקול הזה ממשיך להציב רף גבוה יותר ואף פעם לא נותן לי רגע להתגאות במקום בו אני נמצאת
הוא ממשיך לדחוף אותי קדימה בזמן שה-"זה" שכולם סביבי מדברים עליו זה כלום ושום דבר
אבל רק בגלל שהוא שלי; זה כלום בעיניי בגלל אותה רודנית עקשנית שהיא בכלל אני.