סיוט כאוטי

חודש ינואר היה ארוך ממש, זה חודש קשוח עבורי, המון דברים שמתזכרים לי על אנשים שאיבדתי, חברה שלי שנפטרה ועוד כל מיני דברים כבדים

חשבתי שפברואר יעשה עימי חסד, אבל הוא היה ממש מאתגר. פספסתי את יום ההולדת של חברה טובה שלי כי לא היה לי איך לחזור מהעיר שלה לבית, היה לי פומו מטורף, צפו מתת המודע דברים ששימרתי מתחת לראדר, חרדות הנטישה שלי בעטו לי בבטן, ניתקתי את עצמי מאנשים למשך כמעט חודש שלם ואז החלטתי להתאפס על עצמי. נזכרתי שאם אני אתן לי להישאב לתוך החור השחור הזה אני אחזור לאותו המקום שהייתי בו לפני כמה שנים. אפס אינטרקציה חברתית, לא עניין אותי שום אדם, התבובססתי ברחמים ובבדידות של עצמי עד שנהניתי ממנה. אני לא רוצה להנות מלהיות עשרים וארבע שבע לבד. אני אוהבת את הלבד שלי, אבל אני לא רוצה להיות קיצונית בהכל. לא אם יש לי שליטה על הקיצון הזה ואני יודעת שהוא לא בריא.

אמא שלי אמרה לי לבוא אליה כי היא הרגישה שאני לא בטוב, אז העברתי אצלה את השבוע וחצי האחרונים, היא עשתה השתדלות ענקית כדי שארגיש טוב. היא לא הכבידה עליי, לא רבה איתי, הוציאה אותי מהבית, הרעיפה בדברים שקנתה עבורי(שפת האהבה שלה היא מתנות וחצ'פורי). זה גרם לי להרגיש טוב יותר ולהתאזן. הפחד ששוב אפול לתחושה שהציפה אותי עד לפני כמה ימים מבעבע. אבל אני מנסה להנות ממה שיש עכשיו, אם זה יגיע אני אנסה לבקש עזרה(אני לא טובה בזה) אבל אני אעשה דברים שיעזרו לי לרכך את המעידות. 

אני מקווה שהתקופה הזו עוברת עליכם טוב, מוזמנים לשתף...