סיוט כאוטי

כשעידן חזר מצוק איתן, השעה הייתה 17:48

אימא שלו בדיוק טיגנה שניצלים במחבת בפעם השנייה —

הם נשרפו לה קצת כשנכנס בדלת והניח את הקיטבג לצד הכניסה.

43 ימים, זה כל מה שלקח לעידן כדי כמעט ולשכוח איך ריח של שמן לטיגון מריח

43 ימים כדי לשכוח כמה נעים הוא ריח הבישום, או איך מגע מוכר מרגיש.

"בוא, שב!" קראה לעברו אמו, שהפילה את המזלג מהתרגשות

"אתה רוצה חומוס עם השניצלים יפֶה של אימא?"

אבל עידן המשיך לבהות בחלל החדר,

ולפני ששם לב, השולחן מילא עצמו בסלטים ובכל מיני דברים שהריחו טוב.

"קורל תכף תגיע, כדאי שתתקלח לפני,"

הוסיפה אמו בזמן שהמשיכה למלא את השולחן, כאילו הרגע חזר עידן מאושוויץ, ולא מהמאּסֵף של אגד.

את האמת? הוא אפילו לא היה כל כך רעב,

אך המשיך לדחוף אוכל לפה סתם כי התחשק לו.

הוא הביט במסך הענק שהיה תקוע בפינת הסלון;

הייתה משודרת איזו תוכנית על לווייתנים בנשיונל ג'אוגרפיק

'דורק היה אוהב את זה', חשב לעצמו.

דורק היה המ"פ של עידן, אף אחד לא באמת קרא לו בשמו האמיתי, 'אלכסיי'.

כולם קראו לו דורק כי אין מצב שלא הייתה לו חפיסת קלפים בכיס האחורי של מדי א'.

כשדורק גסס לידו, עידן לא בכה.

רק היה חבל לשניהם מאוד, שלא יצא להם לאכול יחד את השניצל של אימא שלו.

"פיזדייץ, עם הטונה השרופה הזו", נזכר איך אלכסיי היה רוטן.

43 ימים כדי לשכוח איך זה לישון בלילה.

43 ימים כדי לשכוח מה זה תחליב רחצה.

"אתה עייף? "קטעה אמו של עידן את קו מחשבתו.

— לקחו לעידן 43 ימים כדי להניח את ראשו בין ידיו, וסוף כל סוף לפרוץ בבכי.