על קצה ה...

אולי הגיע הזמן לחזור לכתוב.

לספר סיפורים.

להתרגש מהמילים. 

ולצייר. 

יש לי רעיון- רק צריכה לבצע.

כבר יש מסגרת לתמונה. 

נשאר רק להביא את עצמי לפעולה.

חג שמח,

מלא בהתחלות חדשות.

השקיות מתחת לעיניים מסגירות שגם הלילה כנראה ישנתי לא טוב למרות שישנתי מספיק. 

אין מספיק שעות ביום להכל. 

אולי צריכה לוותר על משהו.

בוקר טוב.

כל פעם שאני חופפת את הראש יש לי אסוציאציה ספציפית לזיכרון ספציפי שמעביר אותי לזיכרון אחר ספציפי.

A->C 

כשבפועל זה A-> B -> C

היום נפל האסימון למה זה ככה. בגלל קרבת המקום (הגאוגרפי) של הדברים.

אבל לא משנה.

אני סתם מנסה להתאמן בלשתף גם אם זה נראה לי שולי.

כי מתברר שהצנזורה שלי כל כך חזקה שגם אחרי כמעט שנה של טיפול- אני עדיין לא מצליחה לדבר בחופשיות את מה שעובר לי בראש. שזה ביג נואו נואו בטיפול.

טוב נו. 

עכשיו נזכרתי שהיא שלחה לי מספרי טלפון של מטפלים בקבוצה... לא בא לי לדבר איתם :×

בא לי לישון.

המורה למוזיקה ביקש שאשתף אותו בשירים שאני שומעת בכדי שנוכל לעבוד על אחד מהם. בשביל הרגש ולא רק הטכניקה. 

אבל זה כל כך מוזר לי לשתף משהו שמרגיש לי כל כך אישי.

פעם אחרונה ששיתפתי חברה באהבות המוזיקליות שלי מהילדות היא לא דיברה איתי חודש... 

לא יודעת למה זה כל כך מביך אותי בלשתף... 

בסוף אתגבר גם על זה. 

לילה טובוש,

יושי.

היום נעלתי אותן לראשונה מאז שקניתי אותן. 

אני אוהבת אותן נורא.

הרגשתי כל כך גבוהה היום. בגובה של בן הזוג. הייתי צריכה להתכופף לכיור... להתכופף כדי לחבוט לו בטוסיק.

אז ככה אנשים גבוהים מרגישים? 

9/10 אנעל שוב. 

כבר מפנטזת לקחת אותן איתי לחו"ל.

שיהיה שבוע רגוע,

יושי.

אשמור על זכות השתיקה.

היו לי כל כך הרבה שאיפות להיום אז התעוררתי חולה. 

אוף.

זה כבר המכנס השני שלי שנקרע במקום אסטרטגי.

אולי אני צריכה להפחית עם הסקוואטים. 

למרות שבן הזוג שלי אומר לי שאני צריכה to embrace the thickness. אם כבר יש לי תחת וירכיים גדולים, למה לרצות להקטין אותם? 

כי זה לא מסתדר לי עם אידיאל היופי שגדלתי עליו.

עדיין חולמת להיות רזונת ושכל הבגדים ייראו עלי טוב.

לאט לאט מתרגלת לרעיון שזה לעולם לא ייקרה. 

שבת שלום,

יושי.

לא היה לי חסר. 

גם ביטלתי את המנוי, 

נזכרתי לעשות את זה בסוף. 

פתאום אין שום עניין בעולם הזה.

קניתי נעליים מהממות לקיץ.

יושי.

אני מרגישה שככל שאני מתקדמת בטיפול, אני מאבדת את עצמי יותר.

קראתי שבתהליך של ריפוי אנחנו לא חוזרים למי שהיינו קודם (לפני הכאב, לפני הטראומה) אלא נוצרים מחדש. אנחנו אנשים חדשים שלמדו להתמודד עם הבעיות והקשיים ולומדים מהם. 

אז אי אפשר באמת לחזור אחורה, לאני של פעם. 

צריך להתחיל לקבל את האני החדשה.

אולי כבר לא אהיה יושי יותר.