על קצה ה...

למה המוח תמיד מחפש בעיות, גם כשאין - אני צריך את זה!!!

למה אי אפשר לחיות ברוגע, בשקט, בנחת... צריך בעיות!!!

peace out.

לא יודעת למה אני מתעקשת (עם עצמי) שאני רוצה לכתוב כאן. ובסוף בכלל לא בא לי לשתף בשום דבר. אולי בגלל שבזמן האחרון כבר לא אכפת לי מה חושבים עלי (או לפחות אכפת לי פחות). וכבר לא בא לי למשוך תשומת לב. ולא בא לי להיות מינית "בציבור" (בבלוג). ולא בא לי שידעו עלי שום דבר (למרות האנונימיות). 

לא בא לי.

זהו.

אני רוצה להשתין בכוס ולשפוך את השתן שלי על דלת השכנים.

השכנים שמרשים לכלב שלהם להשתין על הדלת שלי.

השכנים שמטנפים את הבניין ולא מנקים.

השכנים שאין להם כסף לשלם לועד בית אבל בדיוק קנו שתי טסלות.

אני רוצה לבעוט בכלב שלהם ולדחוף אותם במדרגות.

אני רוצה להשפיל אותם.

להרגיש בשליטה כשבעצם אני חסרת אונים.

אם רק הייתי נותנת לאלימות שבי לפרוץ החוצה...

כנראה שהייתי מבלה בבית סוהר עכשיו.

במקום זה אני רק מקללת ומתפללת שעוד שנתיים זה נגמר.

ואז יהיו שכנים חדשים.

מקווה שלא אצטרך להשתין להם על הדלת.

דווקא בתקופה הפורייה שלי החודש חלמתי שאני הורגת את התינוק שלי, שרק נולד. הרבה תסכול ועצב היו בחלום הזה. הוא דימם, השארתי אותו ברכב בידיעה שהוא הולך למות. רק ניסיתי להימנע מהאשמה, מה יגידו. ניסיתי להצדיק את עצמי שזה בסדר, לא היה לו סיכוי.

חברה שלי שידלה אותי להתחיל "לקרוא" smut. הספר הראשון בסדרה שהיא המליצה היה בחינם באודיבל, אז ניסיתי. זה בהחלט ממכר, לפחות הסיפור מסביב גם מעניין. אבל ה- badboy לא באמת bad וזה קצת מבאס. אני צריכה את זה אפל יותר, מרושע יותר, כואב יותר. אולי מתוך זה חזר לי החשק לכתוב, אם הספר לא מספק לי את הצורך - אני אספק לעצמי את הצורך. 

בנובמבר אני מתחילה קורס הקשור בכתיבה, אני מקווה שזה יעודד אותי לכתוב שוב. זאת המטרה מבחינתי, לחזור לכתוב. לחזור להנות מכתיבה. 

אני יודעת שהדרך ארוכה, אני עוד צריכה להשתחרר מהמחשבות של מה יחשבו עלי? יאהבו את זה או לא? צריכה להשתחרר ממחשבות של שלמות. זה בחיים לא יהיה מושלם. יש מי שיאהב ויש מי שלא. אי אפשר לקלוע לטעם של כולם. אי אפשר לספק את כולם. 

המורה שלי למוזיקה מדבר איתי הרבה על השחרור משלמות, על הפחד לטעות. ואני רק בתחילת התהליך. אני לא יודעת למה המוח שלי מצפה ממני להצליח בכל דבר שאני עושה בפעם הראשונה. הרי למידה לא עובדת ככה. למידה היא הדרגתית, היא רכישת מיומנויות. הרי אף אחד לא טוב בהכל (אולי רק במנגות קיטשיות). 

אני מקווה שלא אתחרט על זה שכתבתי פה.

טוב בסדר, אני אנסה את התרגיל הנפוץ הזה. מחקרים הוכיחו, שכנעת אותי. אולי לא תזיק לי מעט פסיכולוגיה חיובית בחיים.

מדהים ש:

דיברתי בביטחון עם עובדי בית הקפה ושמעו אותי בבירור.

הצמחים שהצמחתי גדלים להם וממלאים את החלון בירוק משגע. 

יש לי כוחות היום לסדר את הבית. 

עברתי בשטיפת רכבים והרכב סוף סוף נקי שוב.

אני מצליחה לכתוב את המשפטים האלה בלי לדחוף המשך שיפוטי.

זה מאוד קשה, לא לשפוט את עצמי. נראה לאן התרגיל הזה ייקח אותי.

יומטוב,

יושי.

היום זה היה נורא ברור.

ההיתפסויות שלי אינן פיזיולוגיות, הן ריגשיות. 

המחשבות השיפוטיות השתלטו וישר נתפס לי הצוואר. זה היה עניין של רגע אחד קצר. 

אני צריכה לפתור את הקשיים הרגשיים שלי. להתמודד עם המחשבות. להפסיק לדחוק הכל הצידה ולקוות שזה יעלם מעצמו. 

מאוד אופטימי מצידי כשכל מה שבא לי לעשות זה להתכנס לתוך עצמי ולהיעלם. 

זה לא משנה כמה טוב תכתבו- אם אתם לא יודעים לפסק, הערך של המילים שלכם יורד ישר לאפס. 

ככה ,לא מפסקים. גם,ככה לא . ממש ממש לא ! 

הטקסט ישר נראה מבולגן.

וזה לא עניין של פרפקציוניזם - זה עניין של חוקים. 

שמים סימני פיסוק בסוף המילה. הרווח מגיע אחרי סימן הפיסוק. 

זה לא קשה, מבטיחה. 

לחיי טקסטים ערוכים היטב.

וכיוון שיש כאן גראמר נאצים יותר ממני - 

קחו מדריך. 

שחס וחלילה לא אטעה כאן אף אחד.

בזמן האחרון אני לא מרגישה את המבטים. 

אולי הפסיקו להסתכל עלי. למה? 

אולי הפסקתי לשים לב? 

אולי אני הפסקתי להסתכל.

אולי אני לא יפה יותר בעיני אחרים.

אני לא יפה יותר בעיני עצמי.

קראתי ספר ביומיים.

אני מרוצה מעצמי שהצלחתי לשקוע. 

בשנים האחרונות אני קוראת ספרים רק בחופשות. אחרת הלחץ והחרדה לא מאפשרים לי לקרוא בנחת בשגרת הבית.

הספר עזר לי להשכיח מעט את הכאב, הפיזי והנפשי.

בכיתי. 

אני עדיין מתוסכלת, עדיין כואבת. 

כל כאב קטן, כל דימום- מחזירים אותי לסערת רגשות. כמה מתסכל זה לנסות לייצר חיים במנגנון שנראה שלא עובד כמו שצריך.

כמה מדכא זה לחזור לעבודה מחר.

לחזור לחייך, להיות בסדר- גם כשאני מרגישה הכי כואבת, הכי פגומה.