|
|
|
קראתי ספר ביומיים.
אני מרוצה מעצמי שהצלחתי לשקוע.
בשנים האחרונות אני קוראת ספרים רק בחופשות. אחרת הלחץ והחרדה לא מאפשרים לי לקרוא בנחת בשגרת הבית.
הספר עזר לי להשכיח מעט את הכאב, הפיזי והנפשי.
בכיתי.
אני עדיין מתוסכלת, עדיין כואבת.
כל כאב קטן, כל דימום- מחזירים אותי לסערת רגשות. כמה מתסכל זה לנסות לייצר חיים במנגנון שנראה שלא עובד כמו שצריך.
כמה מדכא זה לחזור לעבודה מחר.
לחזור לחייך, להיות בסדר- גם כשאני מרגישה הכי כואבת, הכי פגומה.
אולי הגיע הזמן לחזור לכתוב.
לספר סיפורים.
להתרגש מהמילים.
ולצייר.
יש לי רעיון- רק צריכה לבצע.
כבר יש מסגרת לתמונה.
נשאר רק להביא את עצמי לפעולה.
חג שמח,
מלא בהתחלות חדשות.
השקיות מתחת לעיניים מסגירות שגם הלילה כנראה ישנתי לא טוב למרות שישנתי מספיק.
אין מספיק שעות ביום להכל.
אולי צריכה לוותר על משהו.
בוקר טוב.
כל פעם שאני חופפת את הראש יש לי אסוציאציה ספציפית לזיכרון ספציפי שמעביר אותי לזיכרון אחר ספציפי.
A->C
כשבפועל זה A-> B -> C
היום נפל האסימון למה זה ככה. בגלל קרבת המקום (הגאוגרפי) של הדברים.
אבל לא משנה.
אני סתם מנסה להתאמן בלשתף גם אם זה נראה לי שולי.
כי מתברר שהצנזורה שלי כל כך חזקה שגם אחרי כמעט שנה של טיפול- אני עדיין לא מצליחה לדבר בחופשיות את מה שעובר לי בראש. שזה ביג נואו נואו בטיפול.
טוב נו.
עכשיו נזכרתי שהיא שלחה לי מספרי טלפון של מטפלים בקבוצה... לא בא לי לדבר איתם :×
בא לי לישון.
המורה למוזיקה ביקש שאשתף אותו בשירים שאני שומעת בכדי שנוכל לעבוד על אחד מהם. בשביל הרגש ולא רק הטכניקה.
אבל זה כל כך מוזר לי לשתף משהו שמרגיש לי כל כך אישי.
פעם אחרונה ששיתפתי חברה באהבות המוזיקליות שלי מהילדות היא לא דיברה איתי חודש...
לא יודעת למה זה כל כך מביך אותי בלשתף...
בסוף אתגבר גם על זה.
לילה טובוש,
יושי.
היום נעלתי אותן לראשונה מאז שקניתי אותן.
אני אוהבת אותן נורא.
הרגשתי כל כך גבוהה היום. בגובה של בן הזוג. הייתי צריכה להתכופף לכיור... להתכופף כדי לחבוט לו בטוסיק.
אז ככה אנשים גבוהים מרגישים?
9/10 אנעל שוב.
כבר מפנטזת לקחת אותן איתי לחו"ל.
שיהיה שבוע רגוע,
יושי.
אשמור על זכות השתיקה.
היו לי כל כך הרבה שאיפות להיום אז התעוררתי חולה.
אוף.
זה כבר המכנס השני שלי שנקרע במקום אסטרטגי.
אולי אני צריכה להפחית עם הסקוואטים.
למרות שבן הזוג שלי אומר לי שאני צריכה to embrace the thickness. אם כבר יש לי תחת וירכיים גדולים, למה לרצות להקטין אותם?
כי זה לא מסתדר לי עם אידיאל היופי שגדלתי עליו.
עדיין חולמת להיות רזונת ושכל הבגדים ייראו עלי טוב.
לאט לאט מתרגלת לרעיון שזה לעולם לא ייקרה.
שבת שלום,
יושי.
לא היה לי חסר.
גם ביטלתי את המנוי,
נזכרתי לעשות את זה בסוף.
פתאום אין שום עניין בעולם הזה.
קניתי נעליים מהממות לקיץ.
יושי.
