כשהייתי בת שש עשרה, טסנו לאוקראינה לבקר את המשפחה.
סבתא שלי עוד הייתה בחיים והבית שלה עוד לא נשרף.
נסענו כמה שעות מבית הדודים לבית של סבתא. היא גרה בכפר מבודד וכמעט נטוש לגמרי, מוקף ביער מכל הכיוונים.
ואם כבר הגענו אז נשאר לישון.
ההורים ישנו בחדר פנימי ואני ישנתי בחדר הגדול יותר, בלי דלת שמפרידה (ככה זה בכפרים, מקסימום וילון).
באמצע הלילה התעוררתי משותקת, כשמשהו לוחש לי באוזן באלימות ומוחץ את הראש שלי. הלחש היה מאיים ממש, בקול נשי, לא זיהיתי את השפה.
לקח לי כמעט דקה עד שהצלחתי להוציא הגה מהפה, קראתי לעזרה "אמא...". ברגע שהצלחתי לדבר, הגוף השתחרר והשיתוק עבר. אמא שלי לא התעוררה בכלל.
חזרתי לישון, כי זה הדבר ההגיוני ביותר שאפשר היה לעשות, בפנים ובחוץ חושך מוות, זאת עוד הייתה תקופה שפחדתי מהחושך ממש.
זאת הפעם הראשונה והאחרונה (עד כה) שחוויתי שיתוק לילי.
הוא היה אודיטורי ופיזי? (ממש הרגשתי את הראש שלי נמחץ כלפי מטה) אבל לא ראיתי שום דבר חריג בחדר (אני רואה טוב בחושך).
בבוקר לא הצלחתי להתנתק מהתחושה שיש משהו בבית... ומצד שני, בכל שנות הילדות שהעברתי בבית הזה, מעולם לא פחדתי ממנו.
הוא נשרף כמה שנים לאחר מכן, סבתא שרדה, עברה לגור אצל הדודים.
יושי.
