על קצה ה...

תמיד חשבתי שזכיתי,

סה"כ יש לי אמא, יש לי אבא.

מצרך נדיר במשפחה ברית מועצותית טיפוסית (אבא).

סה"כ לא היה חסר לי כלום,

אוכל, משחקים, טלפון, מחשב...

אז למה יצאתי כל כך דפוקה?

ואפילו לא כל כך דפוקה.

סיימתי צבא,

עשיתי תואר,

לימודי תעודה,

מרוויחה סבבה לאישה,

נשואה להייטקיסט,

גרים בנפרד מההורים,

לא זקוקים לעזרה,

טסים לחופשות,

כלבה ושתי חתולות.

החיים הטובים, הא?

אז מה מפריע לך אבא יקר?

שאני לא מתקשרת איתך?

אולי לא היית צריך לקלל,

אולי לא היית צריך להרביץ,

אולי לא היית צריך להקניט (אם זה תחביבים או היכולות שלי במתמטיקה),

אולי היית צריך לתת קצת חום ואהבה.

או לפחות קצת תשומת לב.

אז עכשיו אתה נזכר שמשהו לא בסדר?

אבל אני בסדר.

אתה לא בסדר.

קח אחריות.

כי נמאס לי להלך על ביצים,

נמאס לי לשתוק ולהנמיך את עצמי,

נמאס לי לקבל יחס מזלזל.

אני הבת שלך,

לא שק חבטות.

ובקצב הזה...

לא תשמע ממני יותר.

כי אני בוחרת בעצמי.

הייתי חייבת לפרוק,

יושי.