החלטתי לפתוח את מה שעל הלב.
השבוע הזה היה קשה. גם פיזית וגם נפשית.
שרפתי את כל הגשרים- עם כל הפוטנציאליים וגם מי שכבר היה ואני מרגישה בודדה מזה הרבה זמן. מה שמעצבן באמת זה שבכלל לא היה לי צורך בכל זה והיה לי מאוד נוח בחיי הזוגיים. אבל הכלוב הוא באמת שק של נחשים ונפתחה לה תיבת הפנדורה מחדש- הרצון להכיר אנשים חדשים ולקוות לזוגיות חדשה. אבל הכלוב כמו הכלוב, שום דבר טוב לא יצא מזה. רק תחושת גועל מעצמי, הביטחון העצמי ירד עוד קצת. ובן הזוג חזר לדבר עם מישהי מהעבר והם יוצאים לדייט מחר- אז תחושת הבדידות מתעצמת. ברמה שכבר שקלתי לחזור לקיופיד או לנסות באמבל. טוב שיש את האקס שיבוא לארח לי חברה.
ובעבודה הודעתי למנהלת המקצועית שלי שאני רוצה לעזוב (מקום אחד מתוך שניים) בהדרגה. ולמרות שזאת הייתה אמורה להיות הקלה, אני ממש לא מרגישה הקלה. אני מרגישה שיש לי יותר עבודה בלנסות להבין ולסדר איך זה יעבוד. ובהנחה בסוף אעזוב שם לגמרי אז אאבד חצי משרה. ומה אעשה עם חצי משכורת? וצריך לקחת משכנתא עוד שנתיים וחצי. אולי אנצל הזדמנות ואלך ללמוד תואר שני. או אקח חצי משרה פשוטה יותר.
והפיזי? הכאב לא פוסק כבר שבועיים ברצף. מרגישה שהגוף שלי דפוק. ואם אני בכאלה כאבים, איך בדיוק אני רוצה להיכנס להיריון? מה יהיה בהיריון? אשכב במיטה כל היום?
בא לי לבכות.
יושי.
