לפני כשבועיים פתאום משהו צנח לי בבטן. בום. הבנתי. אני צריכה בית, שלי, בית. מקום שהוא כולו שלי ולאף אחד אין בו זכות להעביר ביקורת ולו צייצנית ככל שתהיה עלי. מקום שבו אני יכולה לסגור את הדלת להסתכל על התקרה ולדעת שאף אחד לא תוהה אם אני בבית או לא. לגור ל ב ד.
אני גרה עכשיו אצל אבאימא. הם גרים בת"א, אנשים מקסימים ואהובים עליי שאני רוכשת להם הרבה כבוד בתור אנשים, לא רק בתור הורים. וכן, גם בתור הורים. הם עשו את העבודה הכי טובה שמישהו יכול לעשות כשגידלו אותנו, אותי, ואת אחי ואחותי.
ובכל זאת, הם ההורים שלי. הם דואגים, הם מתעניינים, הם נותני חסות ליברליים מאין כמוהם - אבל אוטונומיה זאת עדיין לא מדינה.
והמדינה הזאת רוצה מטבע משלה, ולדבר בשפה שלה. כן, כן. אימא, נכון שזה קשה ושאת דואגת נורא. אבל אני צריכה, לא רק רוצה, אני חולמת על זה כמעט כל לילה - קטנוע.
אז הגעתי לתובנה הזאת, ועשיתי אתת הצעד הראשון - נכנסתי להומלס, הסתכלתי על ההיצע, וסימנתי לי כמה דברים שאני אחזור אליהם בהמשך. כן, אני מעשנת. לא אין לי חיות. שיט, הם מחפשים מישהי מעל גיל 25. מעל 30. פאק, למה אתם גרים עם שותפים אם אתם מעל גיל 30? זה קצת עצוב.
שתי שותפות? אה אה. תככים ומזימות. אני לא הולכת לגור במאורת אסטרוגן. זה לא יעבוד. אני מתה, על בנות, אבל בנות מהסוג שלי, וזה נדיר למצוא. אחת שפשוט אומרת מה שהיא חושבת, שלא שמה יותר מדי לק ולא עושה פנים, שלא מחכה שההוא יתקשר אליה ושלא ממש מרגישה צורך לדבר בכל שניה מהיממה.
גברים. הם נותנים לי הרבה יותר תחושה של בטחון, איך שאני לא אסתכל על זה. אפילו לעומת הבחורות שאני הכי אוהבת. נשים חושבות, גברים יודעים. נכון שזה גם מה שבעייתי לגביהם, כי המציאות היא הרי לא כזאת, אבל זה מקל על כל-כך הרבה דברים, כשמישהו פשוט בטוח. תשימו לב לקטע הזה - אפילו הבחורים הכי טמבלים שיש, יעני, נהג מונית צעיר שאין לו מושג מהחיים שלו או סתם ערס בור נבאר - ידבר על עצמו בחשיבות עצמית גדולה ותמיד יקפיד להדגיש ולספר על מקרים שמספרים בשבחו. זאת הדרך העיקרית של בחורים לתקשר את עצמם, להשוויץ. כל השאר, כאמור, זה חלוקת אינפורמציה. חולשות? מה זה? שמעתי על משהו כזה, זה מה שבחורה מרגישה שהיא במחזור, לא?
ובחורות, טוב, אני לא יודעת אם זה בגלל שזה מותר, בגלל מערכת החינוך שעדיין נגועה בשוביניזם מושרש, או פשוט בגלל נטייה מזוכיסטית מולדת/תרבותית להלקאה עצמית - כל-כך הרבה מקטרות. אני מאמינה שזאת התרבות, יותר מהכל, העומס הזה להיות האישה המושלמת. אני עצובה היום. למה? בגלל שהשמנתי קצת. אני עצובה היום. למה? בגלל שקיבלתי ציון גרוע במבחן.
ומה זה אומר? זה אומר שאני לא אהיה הכי יפה והכי חכמה, ואז יראו שאני בכלל רק ילדה ובכלל לא סקסית, ומי בכלל ירצה אותי ככה, כי ממילא כשאני כזאת סמרטוט מדוכא אני נראית רע, ולא מתקשרת ולא יוצרת קשר עין ומתנהגת ברשעות לאחרים.
בקיצור. זה מסובך. אני מודה. ואני, יש לי את התיבת שרצים שלי, ואני יודעת לפתוח אותה ולחלוק בה עם בנות מיני ולהעריך אותן על הנצחונות, החולשות ובעיקר הכנות הבלתי מתפשרת שלהן. אבל זה קשה, ומתיש להיות בחורה ואנחנו מסתודדות על זה בשקט ומנסות להסתיר את זה כמה שאפשר ביום-יום ולהיות מאושרות וחזקות, אחרת, לא יהיה לנו צ'אנס.
אני אעזוב את המאמר המוסגר הזה לגבי ההגיגים הסוציולוגיים-פמיניסטיים שלי, כי יש לי יותר מדי מה לומר על העניין, וזה כמו רשת של נוירונים שמתחברת לאינסוף אחרים ומשליכה על כל ההסתכלות שלי, על הכל. אבל אני בטוח עוד אחזור לזה, אם לא היום, אז מתישהו.
לפני 16 שנים. 2 במרץ 2008 בשעה 23:48