בועות באויר

ואפילו היום בערב SMS. הזדיינתי איתו ביום רביעי בלילה ומאז אני מקבלת כל יום הודעות. משכתי את כל הסופ"ש בלדחות אותו ובסוף באתי בשבת בערב שוב. די, הייתי חרמנית, והוא דווקא סקס טוב. וניסיתי אפילו להרחיק אותו אתמול. נשארתי לישון, וסיפרתי לו בבוקר שחלמתי עליו. באמת חלמתי עליו.
אמרתי לעצמי, זהו, עכשיו אין מצב שהוא מתקשר יותר, זה תמיד מבריח אותם.
והיום בערב שוב SMS. הוא רוצה לראות אותי.
תגידו לי מה נסגר? אתם לא אמורים להיות אדישים, קרי רוח, שחצנים וקשים להשגה?
במיוחד הוא. הוא עובד כברמן ובנות זורקות את עצמן עליו, כי הוא חתיך, גבוה ומסוקס. ואני בטוחה שגם בנות ברמה, ולא רק טיפשות.
אז מה הוא רוצה ממני ולמה הוא לא יכול פשוט להנות ממני ולשחרר.
אני צריכה לעשות לו את התרגיל של ההיא מהסרט המטופש הזה עם הבת של גולדי הון ומתיו מקונהי, שהיא מנסה להתעלל בו בכוונה בשביל שיזרוק אותה. אבל אני לא מסוגלת, פשוט באמת לא משנה לי וקצת קשה לי להסתיר את זה.
חברה שלי אמרה שזה מעין איזון כזה שתמיד נוצר בקשר בין שני אנשים. אחד אדיש ומסויג, אז השני ינסה יותר.
אבל זה עדיין מוזר. בכלל לא חשבתי שהוא יתקשר אליי אחרי הערב הראשון. באתי, ראיתי אותו, התחרמנתי איתו בצד, ואז אליו הבייתה. בלי שהכרנו קודם. כן, היה סקס טוב. כן, הוא התלהב ממני. אבל הוא נראה לי גם כזה קצת מתלהב באופן כללי. מת על עצמו, קצת שחצן, חרמן בצורה גלויה ואף בוטה וקצת קינקי בסקס. ולא שיא האינטליגנציה. אתמול שהייתי אצלו, נשארתי כל הערב ויצא לנו גם לדבר. הוא לא טיפש, אבל הוא קצת חי בסרט, במיוחד נראה לי בתקופה הזאת של החיים שלו. הסקס נורא מרכזי בחיים שלו, לזיין כמה שיותר וכמה שיותר נועז והרפקתני. אחלה מגניב, אני הכי יכולה להבין את זה, גם אני בתקופה כזאת. אבל הכל אצלו במעין תחרותיות "נושאת פרסים" כזאת. יצא לו להגיד בעקיפין שהוא מחזיק מעצמו "מוכשר במיטה" תוך כדי שהוא התחיל לספר לי על זיונים אחרים שלו. ממש לא הייתה לי בעיה שידבר על זיונים אחרים שלו, דווקא עיניין אותי. אבל חשבתי לעצמי תוך כדי שהוא דיבר, איפה הענווה. לא היססתי לייבש אותו קצת, זה די דורש, והערתי לו על כמה דברים שאני חושבת שהוא יכול לשפר בסקס. כן, אתה אחלה סקס, יש לך את הטאצ' בבסיס, אבל בסקס תמיד יש מה ללמוד. זה לא ריצת מאה מטר, אתה נמצא מול בן אדם אחר, שיש לו מטענים והעדפות משלו. סקס טוב באמת זה כשיודעים להיות קשובים לצרכים ולתחושות של הבן אדם ממול, שטיפה מתרככים ומשחררים. עכשיו זה לא שיש לי איזה ציפיות ממישהו שהזדיינתי איתו פעם פעמיים ושאין לי טיפה רגש אליו שיהיה הסקס של חיי. אבל תסתום קצת את הפה שלך, מה אתה מתלהב. אז יש כימיה מגניבה בסקס בינינו. ביג דיל. הוא אמר משהו כמו, "הסקס איתך (בפעם הראשונה) היה כאילו אנחנו עושים סקס כבר תקופה". אני חשבתי לעצמי, וואו, מה כזה מיוחד בזה, למה לא. שנינו מחורמנים אחד על השני, ולשנינו יש העדפות יחסית דומות בסקס. ובעיקר לי התאים מאד מישהו כזה בדיוק, שיהיה מתלהב ותשוקתי מאד שיזיין אותי חזק בלי שום דבר מתייפייף מסביב. לא גמרתי, וגם עם זה היה לי נוח. התאים לי להיות מזוינת בטירוף וללכת הבייתה. הרבה פעמים בסקס כל העיסוק באורגזמה שלי מרגיז אותי. אם חשוב לי לגמור, אני אגרום לך שתגרום לי לגמור. אני לא אוהבת לגמור בתור פרס בשביל מישהו אחר, אבל היום אני כבר מרגישה שאני חייבת לפעמים, כאילו גם זה לא יצדיק לעצמי את זה שאני עושה סקס. אבל בתכל'ס סקס יכול להיות מספק בצורה מצוינת גם בלי אורגזמה (לפחות לא בכל זיון). דיברתי לא מזמן עם ידיד הומו שלי והוא אמר לי אותו דבר. אני חושבת שזה הכל בראש, כל העניין של ההנאה בסקס, ושל הסיפוק המיני. האורגזמה היא מין פסגה כזאת של עונג שמאד מרככת וממיסה. אבל היא לא שייכת לכל מה שקורה מסביבה. אבל אני חושבת שנהיה גם זילות שלה. היא יכולה להיות דרך להגיע לקרבה חזקה יותר בין בני זוג ולמסמוס של הגבולות ביניהם. ובמקום זה היא הפכה לסחר-מכר.
ואני עדיין מכל מה שכתבתי לא מצליחה להבין, מה לעזאזל הוא כל-כך מתלהב ממני ולמה שהוא ירצה לראות אותי כל יום. זה מאד מחשיד אותי, וגם במיוחד זה מעצבן אותי כי זה לא מתאים לי בכלל. אני עכשיו יצאתי מקשר ארוך מאד, ושנינו יודעים את זה, אז שחרר. אז מה אם היה לנו כיף. היום היה כיף, מי יודע מה יהיה מחר. גם הוא יצא מקשר של שנה ומשהו ואמר שנמאס לו שהוא כל החיים במערכות יחסים. אז הנה, תראה בדיוק למה זה קורה לך. הוא מדבר איתי על כל הבנות האלה שלו, אקסיות, ובנות שהוא מזיין, וזאת הנורא יפה, וזאת שדווקא לא כיף לו איתה בסקס ויש לה כוס מוזר אבל היא ממש מקסימה וזה שדווקא קרה לו הרבה שבנות רצו ממנו רק סקס לאחרונה ושזה דווקא מגניב. אז למה פתאום זה לא טוב?
ופתאום הוא גורם לי לחשוב על איך אני נראית מבחוץ. אולי אני הגרסה הגברית של היצור הזה. אולי גם אני יוצאת שחצנית ומתלהבת עכשיו כשיצאתי לרווקות. אולי גם אני לוקחת את זה למקום של תחרות נושאת פרסים של השגת חתיכים והתנסות בכמה שיותר דברים חדשים ומוזרים. אני כל כך חסומה רגשית, אני פשוט לא מרגישה כלום. לא פחד, לא עצב, לא אהבה, לא שנאה. אדישות. יוצא לי לפעמים להרגיש כעס, מלנכוליה, במיוחד בזמנים הרגישים האלה של שישי-שבת בסופ"ש בשעת בין-ערביים. אני חושבת על האקס שלי ועל מה הוא עושה עכשיו ונהיה לי חור כזה בפנים. אבל לא עולות בי דמעות וגם לא צורך לחזור. עולה בי צורך להמשיך הלאה ולהיות לבד עם עצמי. לי נורא טוב ובריא עם האדישות הזאת. אבל אני קצת דואגת ממה שהיא עשויה לגרום לאנשים סביבי. אבל קיבלתי כבר החלטה, אני לא מקריבה יותר ולא מרגישה אשמה בשביל המקומות האלה שאני צריכה לבחור בין האינטרסים והרצונות שלי לאלה של אדם אחר. אני גמרתי עם ההרגל הזה לשמור ולהגן על כולם חוץ מעל עצמי.

מלנכוליה, תקווה, גבות לא מרוטות, רגליים לא מגולחות, שדיים נפולים.
אולי זאת הקונטרה שאני מקבלת על זה שאני זוקפת את הגב שלי.
אני מרגישה שום דבר, וזה מרגיש לי נהדר. אני רוצה להשאר ברגע הזה.
זאת עצבות קהה, זאת תקוה נבובה, זאת קבלה בהכנעה.

and now for some facts of life:

עובדת חיים מס' 1:
תמיד אנשים אחרים ייראו מאושרים
במיוחד בתמונות בפייסבוק.

עובדת חיים מס' 2:
אני לא מספיק נשארת ערה עד מאוחר כשאני לא שיכורה או מסטולה
ויש בזה קסם רב, אלו שעות יצירתיות ויפות.

עובדת חיים מס' 3:
יש דברים שאתה לא יכול להרגיש אלא כשאתה לבד. באמת לבד.

עובדת חיים מס' 4:
זה נורא מרגיז לפעמים שבעברית הכל בזכר ונקבה. אני אוהבת את העמימות של היוניסקס.
English rules.

עובדת חיים מס' 5:
תמיד יהיו אנשים מסורתיים ומיושנים, והם תמיד יחשבו משום מה שזה עושה אותם יותר חכמים (לא ברור על סמך מה).

עובדת חיים מס' 6:
חופשי זה לגמרי לבד.

עכשיו זה עכשיו. החיים זה כבר כאן. אני קמה כל בוקר ויודעת את זה. אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני יודעת שהספיק לי, הספיק לי לזייף, הספיק לי להשתדל, הספיק לי להתנצל. אני לא יכולה להיות רעה. זה אף פעם כנראה לא יקרה. ייקח עוד זמן עד שאני ארים את הכפפה ואתן למישהו בוקס בפרצוף כשאני ארגיש שזה מגיע לו. אבל אני יודעת שאני כאן, ושאם אני לא אחיה את החיים שלי אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. תמיד חשבתי שהמסע הזה יהיה מאד מיני, שברגע שאני אשחרר לעצמי את הרסן אני ארצה להשתולל כמו כלבה מיוחמת ולטרוף את העולם. ממש ממש ממש לא. הדבר שהכי לא ציפיתי לו, זה שיגיע איזה שהוא שקט כזה בבטן. איזו אהבה ומספיקות עצמית. הדבר הכי חריג ומפתיע שאני יכולה לעשות, ומעיזה לעשות, זה להחליט לא לעשות. להגיד, לא היום, לא מתאים לי. והיום כן. ואולי מחר לא. ואולי דווקא כן. וממש לא אכפת לי בעצם, זה הכל בידיים שלי.
הבנתי שסקס כסקס בכלל לא היה הסיפור שלי, למרות שזה מה שחשבתי. שאין לי מספיק. יש לי בעיה הפוכה, אני לא יודעת להגיד לעצמי או למישהו אחר לא על סקס. כאילו בגלגול הקודם הייתי נזירה או משהו, תמיד אני בחסך. ויש בזה אומץ, בשבילי, להגיד לא באמת בא לי.

אני מתחילה להבהל מהכמות שאני כותבת פה. אבל זה ממכר. יותר כיף מהבלוג השני שלי. פה אני מרגישה שייכות. שם אני מרגישה זקנה בת 25 בין זאטוטים בני 13-15. האמת, כשחושבים על זה, זה לא כזה קשה להרגיש שייכות בשום מקום לעומת אותו אתר בלוגים. המממ

התחלתי לקרא היום עוד ספר, זה כבר ה... רביעי שאני קוראת בו זמנית. הוא חצי ללימודים חצי להנאה. נקרא "הפחד לתפוס מקום". אני הולכת לכתוב עבודה על קוים מזוכיסטיים באנורקסיה, והספר עוסק בגישת פסיכולוגיית העצמי להפרעות אכילה. התחלתי לקרא והתלהבתי. ממש גישה מעניינת לנושא. ואז, כשהתחלתי להתרגז ולהרגיש איזה ספק, שאלתי את עצמי "טוב, הגישה נחמדה, אבל איפה ההסבר למה זה קורה רק לנשים?" כי אני הרי היפר-פמיניסטית פוסט סטרוקטורליסטית שתרה אחר הסברים חברתיים-תרבותיים ומחפשת להאשים את כל העולם בצרות של עצמה. ואז מופיעה כותרת - "מדוע נשים?" מתחילה לקרא. ותוך כדי שאני קוראת נהיית לי בחילה. נהיה לי כאב ראש. עולות לי דמעות. אני כועסת ועצובה יותר ממה שהגוף הקטן שלי יכול להכיל. והבחילה, אוי הבחילה. דווקא כשאני קוראת על הפרעות אכילה, זה כל-כך מביך. בקיצור, הרעיון שמפורט בקטע הזה הוא על המקום של נשים במערך החברתי באמת, שהמסרים הסותרים מהמשפחה ומהתרבות מובילים אותם ביתר קלות לנק' המוצא של התפתחות הפרעות אכילה, וזה גם כנראה מה שקורה בחברות שעוברות "מערביזציה" ואחוזי האנורקסיה והבולימיה בהם נוסקים לרמות המוכרות באירופה וארה"ב. המסרים הסותרים הם מצד אחד תרבות שפע והיצע של מגוון אפשרויות ודרכים לביטוי עצמי אינדיבידואלי, הפתוחות גם בפני נשים. מצד שני, ברמה הפרטית, למרות שהחברה שמה דגש רב על הגשמה עצמית ואינדיבידואליזם, יש ציפיות ברורות שמכוונות בעיקר לנשים לבטל את עצמן, לטפל, להקריב את האושר וההגשמה של עצמן לטובת בני משפחה אחרים או לטובת בן זוג. למעשה, וכאן החלק שבאמת רציתי להקיא/לחתוך ורידים/לרצוח מישהו בניסוי מאלף סטודנטים משני המינים תיארו נשים שאכלו ארוחות קטנות יותר כאדיבות יותר ומתחשבות יותר בזולת. נשים שאכלו ארוחות גדולות, לעומת זאת, נתפסו כ"בהמות"-לא נאות, לא אדיבות, לא מתחשבות. אולי פשוט תקראו לילד בשמו - חזירות מגעילות שזוללות תינוקות לארוחת בוקר.
אני קוראת לאחרונה גם מאמרים של Fat studies, זה לא במסגרת הלימודים, פשוט כחלק מתחומי העניין האנטי-ממסדיים שלי.
על ההנחות התרבותיות שהגוף השמן הוא מין כיסוי, או מעטפת עבה שמכסה סובייקט אותנטי, שהוא כמובן רזה.
מאד מעניין ומומלץ.
בכל מקרה אני קוראת את הדברים הללו, ואני מתמלאת כל כך הרבה רגשות קשים. ונהיית לי בחילה נוראית, אכלתי גם פלאפל וגם שווארמה היום, למרות שלא רציתי בכלל. ואז אני פשוט הולכת להקיא. זה לא נורא קשה, אבל עדיין האצבע חיונית. אני מקיאה את השווארמה. אני מזדהה עם הנשים המסכנות שסובלות מהפרעות אכילה. אני חלק מכן, אני שייכת, אני מבינה. אני סובלת איתכן.
עכשיו אני חלשה ומסובבת כאילו לקחתי כדור הרגעה, למרות שלא לקחתי. והבטן שלי מכווצת. ולא בא לי כלום.


הערה: הכותבת לא סובלת מהפרעת אכילה כלשהי בעבר או בהווה (ובטח גם בעתיד). הכותבת לא סובלת מעודף משקל בעבר או בהווה (לפי הגנים שקיבלתי מאימא, גם בעתיד זה יוותר בגדר אתגר). הכותבת כן לוקחת ללב מאד ומאד מושקעת בקריאת מאמרים פילוסופיים ופסיכולוגיים מה שמחרפן לה את השכל.
[u]

- "ת', אני חייבת לשאול אותך משהו. אם אני מרגישה לאחרונה כל הזמן שאני חרמנית, נורא אנרגטית, מרגישה צורך לעשות הרבה פעילות פיסית ואפילו אגרסיבית ומאד עצבנית. אה, וגם יש לי צמרמורות לעתים קרובות. איך זה נשמע לך?"
- "כאילו שאת לוקחת אמפטמינים".
- "אבל אני לא". (לפני כמה ימים היא התרגזה עליי, היא חשבה שעשיתי סמים בלעדיה. באתי לפגוש אותה כולי עולה על גדותיי, העיניים פעורות, זועמת, מרוגשת, היפראקטיבית, מדברת מהר ושטויות בעיקר. לא עשיתי כלום, רק קצת בירה).
- "אולי כמו מאניה".
- "לא מאניה. היפומאניה. אני הגיונית ושולטת בעצמי". (לפחות בינתיים).

החרמנות הורגת אותי. והאלימות. אני מוצאת את עצמי דופקת אגרופים לחפצים נייחים למיניהם. לקטנוע שלי, לשולחן. ממששת את הידיים שלי ושוקלת כמה כוח יש בהם, איזה אפקט הן היו עושות למישהו אם הייתי מביאה בו אגרוף. בה לי להכאיב לעצמי, אבל אני מתאפקת. לפעמים הייתי נושכת את עצמי במצבים האלה, לפעמים הייתי צובטת את עצמי ממש חזק. אף פעם לא לחתוך את עצמי, הרעיון כל-כך מפתה אבל אני מתה על העור היפה שלי ולא מוכנה לקלקל אותו.
והחרמנות, אני פשוט יכולה לאונן כמה פעמים ביום וזה עדיין לא מספיק, ולהמשיך לאונן אחרי שעשינו סקס.
אני כרגע בגמילה מפורנו, כי החלטתי שזה מהדברים הלא מוסריים שאני עושה שקל לי יחסית לוותר עליהם. בשר למשל זה מהדברים הלא מוסריים שמאד מאד יהיה לי קשה לוותר עליהם, אז לפחות נעשה משהו. אז טוב שחזרתי לכלוב, כי יש כאן סיפורים שמרטיבים אותי כמו שמעט סרטים שראיתי עושים. חסרים לי רק קצת סיפורים על נשים בלבד, נראה לי שאני אכתוב אולי איזה משהו לכאן בקרוב.

ב' החבר שלי אדיש כהרגלו, הוא כאילו מקבל את המיניות שלי כמו שהיא ולא מנסה לעשות איתה כלום, לא מתנגד לזה שאני אאונן לידו, אבל גם לא עוזר ולא נכנס איתי לסקס כשלא ממש בא לו. אנחנו כבר שלוש שנים יחד, עושים סקס פעמיים בשבוע בממוצע. זה נשמע טוב ביחס לסטטיסטיקה, זה מאד קשה לי אישית, במיוחד בתקופה כמו זאת.
הוא היה דווקא קינקי למדי כשהיינו בהתחלה. היה משכנע אותי הרבה לעשות אנאלי, אפילו כשלא היה בא לי ואז הייתי מתרגלת לכאב ונהנית ממנו. הוא הכשיר אותי למצוץ לו את הזין עד הסוף, לדחוק את נקודת ההקאה שלי עמוק פנימה עד שנהייתי מומחית, למדתי לבלוע גם את השפיך המריר שלו ישר לגרון. היינו עושים סקס בסלון, הייתי יורדת על ארבע ומוצצת לו כשהוא יושב על הכורסה כמו איזה שוגר דדי, לפעמים שם עליי רגל או נותן לי למצוץ את הבוהן שלו.
היינו שותים אז הרבה ומבלים והוא לא היה מתבייש להיות הגבר הבהמה שהוא עמוק בפנים איתי.
והיום כמובן, דברים מאד השתנו. עברנו לגור ביחד. התחלנו לבוא לארוחות אחד אצל ההורים של השני. הסקס נהיה קצר ושגרתי. נעים, מענג, אורגזמתי, שנינו כבר יודעים בדיוק מה עושה לנו לגמור הכי מהר והכי חזק. אבל אין תשוקה. אני יכולה לשבת לידו ערומה והוא לא יסתכל עליי, וגם אם כן לא ייעמד לו ישר, כמו פעם. אני מסתכלת עליו ורואה שהוא הגבר הכי יפה וחתיך וגברי שאני מכירה. ואני מרגישה חמימות כלפיו, אבל לא את החמימות הרטובה הזאת בכוס כמו פעם, לא מזמן.
התחלתי לפנטז לגלח לו את השערות. הוא כמו שמשון, הוא בחור מאד שעיר. להוריד לו את השערות זה לקחת ממנו את כל הגבריות. אני מפנטזת לגלח לו את התחת והביצים, וללקק אותם ככה. הוא לא התנגד לרעיון אבל גם לא נתן לזה לקרות.
הוא מתחסד לי לגבי כל העניין הזה. אני תוהה אם זה בגלל שהוא כבר מזיין מהצד הרבה זמן וזה לא מפריע לו, או שבאמת טוב לו עם השגרה הזאת.
הוא אומר שהוא שם לב ש"אני לא נהנית כמו פעם" מהסקס. אני מודה. כן, משעמם לי. אתה אומר שאתה דווקא מאד נהנה. כן, בטח. אני יודעת בדיוק מה עובר לך בראש, ואיך אתה מסתכל על הבנות הכוסיות עם העקבים והמיני שמעכסות להן בשכונה. זה בסדר, גם אני מסתכלת, למה אתה צריך להעמיד פנים שהכל בסדר איתי? למה שלא נהיה באותה סירה?
כי הוא מת מפחד לאבד אותי. אני צעירה ולא סגורה על עצמי. הוא יותר מבוגר, והוא רוצה ילדים ומשפחה עוד מעט, ומשום מה הוא חושב שאני מתאימה לזה. אני אוהבת ילדים, אבל אני ילדה בעצמי, ולא רוצה לקחת אחריות על חיים של אף אחד. אני אידיאליסטית, מלאת זעם ותשוקה וצמאון צורב לחיים והתנסויות. מה בזה נשמע לך מתאים להתמסדות? שלא נדבר על זה שרק התחלתי לגלות את המיניות הנשית שלי מחדש, כשזרקתי לפח את הגלולות והתחלתי להרגיש את הגוף שלי באמת, עם המקצבים הטבעיים והעצמתיים שלו. אני אוהבת את זה, זה גורם לי להעריץ את עצמי ואת הגוף שלי, זה גורם לי לאהוב את הנשיות שלי ולהבין אותה. להיות אישה זה לא לשים לק ועקבים, להיות אישה זה עוצמה וסיבולת של הגוף, זה נפש רחבה שיכולה להכיל קשת רחבה יותר וחדה יותר של רגשות וזה היכולת לראות ולהרגיש ביחד עם בן אדם אחר כאילו הוא אתה. זה נהדר ונורא, וככל שאני לומדת להביט על עצמי ועל נשים אחרות בלי שיפוט, עם אהבה, אני מתחילה להעריץ נשים יותר ויותר. אני לא יודעת מי החליט שגברים זה המין החזק.
זה הולך גם ביחד עם תשוקה לנשים אחרות שהולכת וגדלה. אני פחות מתעניינת בגברים באופן כללי, אני מוצאת את השיחות איתן מעניינות פחות ואת הנוכחות שלהם פחות מושכת. ואני רואה סביבי הרבה נשים מעניינות, יפות, מסקרנות ומיוחדות. ואני רוצה להתקרב וללמוד אותן.
נראה שאני אצטרך לצאת למסע שב' לא יהיה שותף אליו. זה לא פשוט, זה שינוי פאזה. אתה יודע שאתה נכנס למערכת יחסים בוגרת כשאתה מתחיל להסתיר דברים מהבן זוג שלך. מצד שני לפעמים זה גם יכול להיות תחילתו של תהליך שמבשר את הסוף. אני עוד לא יודעת.

כבר כתבתי כאן היום, אני יודעת, אבל אני מרגישה צורך לעשות את זה שוב. זה עשה לי טוב שקיבלתי תגובות מעודדות מאנשים מפה, כי זה חיזק בי את הרושם שאני במקום הנכון. גם אם אני לא בתוך ה"סצנה" של ה-BDSM, ברור לי שפה אנשים יודעים מה זה להרגיש בפנים דברים שאתה לא יודע להכיל, להרגיש לא שייך, להרגיש שהמיניות שלך פגומה ולגלות בסופו של דבר שלא. וזה טוב לשם שינוי להרגיש בבית באיזה מקום, להרגיש שרואים אותי ושזה לא מרתיע, להפך - שזה מובן.
בעצם רציתי לכתוב שוב כי היה לי פלאשבק מחלום שהיה לי בלילה, והוא גרם לי להבין סמל שחוזר אצלי שוב ושוב בחלומות.

חלמתי שאני אמורה להסיע על הקטנוע שלי (יש לי 50 סמ"ק) חבר מהעבודה, ואני נכנסת רגע פנימה לקחת משהו והוא מחכה לי על הקטנוע.

רק רגע, הקשר: החבר הזה מהעבודה, ועוד בחור אחד שעובד איתי כמעט התעלפו אתמול מאיך שהופעתי לעבודה. הייתי צריכה לעשות עבודה פיסית בחוץ וחם, אז באתי עם ג'ינס גזור קצר וגופיה, ועם הנעלי עבודה שלי (בלנדסטונס, נעלי עבודה כבדות של הרפת). לכאורה נשמע תמים, לא משהו שלא רואים חולף בהמוניו ברחובות ת"א (לפחות שלי זה לא ג'ינס שרואים איתו את הלמטה של הישבנים). אבל כנראה שאצלנו זה חריג (אני הכוסית היחידה) והם ריירו עליי ברמות. בהתחלה זה היה מצחיק וחביב, אבל לאורך המשמרת זה התחיל לגבול בהטרדה. מילא החבר, שאנחנו במין פלירטוט הדדי מצחיק וחצי נעים (הוא בחור נאה וזה נעים לי אפילו שאני לא נמשכת אליו), אבל הבחור השני ממש דוחה ופתאום באמצע המשמרת (אחרי שכבר החלפתי לבגדי עבודה שחורים וצנועים) הוא בא אליי באיזה קטע הזוי וכרך את היד שלו על המותן שלי. מזל שהוא קטן ועקום, אחרת הייתי ממש נלחצת, אבל בסיטואציה שזה קרה חצי ריחמתי עליו, לא רציתי לגרום לו להרגיש דחוי.
אח"כ כעסתי על עצמי שלא העפתי אותו קיבינימט ואמרתי לו שלא יעז לגעת בי יותר, וחשבתי שזה בגלל שהפלירטוטים בצחוק שלי ושל החבר היו גלויים מדי, וגם על זה התחלתי לכעוס על עצמי.

אז בכל מקרה אני אמורה להסיע את החבר הנאה שלי מהעבודה הבייתה על הקטנוע, והוא מחכה לי עליו שאני אצא. כשאני יוצאת הוא מבקש לנהוג, ואני לא ממש רוצה לתת לו, אבל מצד שני הוא כבר יושב מקדימה ומסמן לי לעלות מאחור, ואני לא מתנגדת ונראה שהוא יודע מה הוא עושה.
בחיים האמיתיים אני ממש שונאת שמרכיבים אותי, זה מלחיץ אותי ואני ממש לחוצה עד שמגיעים ליעד. הוא נוהג בסדר, וזה הקטנוע שלי כך שהוא לא יכול לנסוע מהר מדי ומלחיץ מדי, אבל אני עדיין יושבת מאחור ומרגישה את התחושה הלא נעימה הזאת של הלחץ, שקצת קשה לי לנשום, שאני מתה כבר להגיע ושזה ייגמר.

היו לי עוד הרבה חלומות על אופנועים. אחד על בחור שהייתי ממש חרמנית עליו וחלמתי שהוא מציע לי לקחת סיבוב על ה"כלי" החדש שלו בעצמי, בלי שהוא ירכיב אותי, ואני קצת פוחדת (אחרי שבמציאות הוא קנה T-MAX,הכלי הנחשב והחזק ביותר בשוק הקטנועים). בחלום אחר חלמתי שיש לי אופנוע ספורט מגניב עם פיירינג אדום, ואני עושה איתו השכבות בהרים, מעט בהיסוס, כי זאת פעם ראשונה, אבל הולך לי מעולה וכיף לי בטירוף. אני רק מתבאסת שזה כלי של 125 ולא משהו יותר כבד (יש לי רישיון עד 400 סמ"ק).
וזה רק שתי דוגמאות, היו עוד הרבה שכבר שכחתי.

ופתאום הבנתי שהאופנועים בחלומות הם הסמל של המיניות שלי, של האופן בו אני מרגישה נוח, חופשי וכיף איתה, או מרגישה היסוס או פחד מאובדן שליטה. התחושה של החלום עם האופנוע האדום הייתה של חופש, יכולת, שליטה וכוח.אני רואה בסמל של האופנוע את השאיפה שלי לשליטה ולחופש בחיים שלי ולסיפוק מהמיניות שלי.
העניין הוא שבאופנועים כמו במיניות ואהבה, תמיד יש יותר. תמיד יש משהו יותר גדול, יותר מהיר, יותר מאתגר ומסוכן. אפשר להסתפק ב-125 סמ"ק, לעזאזל אני נוסעת על 50 סמ"ק זה שיפור לעומת מה שיש לי. אבל אני תמיד מסתכלת בהערצה ובהשתוקקות כשעובר לידי איזה ducati ולמרות שאני לא אגיע עם הרגליים לרצפה גם עם פלטפורמות אני אמשיך לפנטז על עצמי רוכבת בהרים על אחד כזה.
המיניות שלי הוא בשבילי מין אופנוע נוצץ ענק ובלתי מושג. היא גדולה עליי, יותר ממה שיש לי אומץ ליישם, היא מושכת אותי בפנטזיה למקומות שמאיימים עליי, שאני לא מגיעה לרצפה, ואני אף פעם לא מסופקת ממה שיש במציאות תמיד רוצה יותר.

קראתי עכשיו דברים שכתבתי כאן כל-כך מזמן, נראה כאילו בחיים קודמים. והתפעלתי מעצמי, אני חייבת להודות.
אני עכשיו צריכה לשבת ולקרא את Gender Trouble של ג'ודית באטלר (המרתקת). אני כותבת את הסמינר שלי עליה, אחרי שלמדתי שני טקסטים שונים מאד שלה בקורסים שונים במהלך הסמסטר, והתאהבתי בכתיבה שלה כליל. קצת נפגעתי שהמרצה שלי, שאמנם מעריך ומלמד אותה, אמר שהיא נחשבת לכותבת נוראית. היא קצת קשה, אסוציאטיבית, אבל דווקא בגלל זה בעיניי היא נפלאה. אני שומעת אותה ורואה אותה כשאני קוראת את הטקסט (באנגלית, כמובן). היא גם הצילה אותי מבחינה פילוסופית. היה פוסט שכתבתי כאן על זה שאני לא רוצה להגדיר את הזהות המינית שלי. היה משהו שאמרתי לאימא שלי בתחילת השנה, לפני איזה 8 חדשים עוד לפני שקראתי אותה, והיא באה והבהירה לי את הכל, את המצב שלי אישית, את איך המציאות הביאה אותי לזה, איך זה שאני כל-כך זרה תמיד כמה שאני לא שייכת. אמרתי לאימא, שאני תמיד מרגישה כמו גבר בפנים, ושאני מרגישה כמו טרנסווסטייט. זה אחד הדברים ההזויים שבחורה כמוני יכולה להגיד, כי אני בערך הכי נשית שיש מבחינת מראה חיצוני. אני מאד קטנה, יש לי חזה גדול וירכיים עגולות ופנים של ילדה בת 12. גברים מתים על זה. אני קצת פחות.
היום באדיבות תיאוריות פמיניסטיות וקוויריות, אני יודעת שהסובייקט היחיד שקיים בתרבות הוא הסובייקט הגברי הלבן. בגלל זה עמוק בפנים, אם את מרגישה את עצמך כמו מישהו שיש לו שליטה ודריסת רגל בעולם, שיש לו אמביציות ורעיונות משמעותיים, את בהכרח תופסת את עצמך כגבר (לבן). כי הסובייקט הוא מראש ממוגדר. וזה בלי להזכיר את זה שמראש היו לי תכונות שנחשבות משויכות ל"גבריות" שעשו לי חיים קשים בגיל ההתבגרות.
האוננות שלי, החרמנות שלי, העובדה שאני לא מתביישת בגוף שלי, ושאני אוהבת פעילויות פיזיות. בילדות היו לי רק חברים בנים, בגלל שבנות היו עסוקות באינטראקציות חברתיות וכל מיני אינטריגות שממש לא עניינו אותי. אני רציתי לשחק במשחקי דמיון של דמויות מד"ב, דינוזאורים, חייזרים. מן הסתם הפרטנרים שלי לעניין היו בנים, שכמוני היו מהשוליים החברתיים של הבי"ס היסודי. בכיתה ג' עשיתי צעד משמעותי ביחס לתפיסת הזהות המגדרית שלי והחלטתי שאני בן. ביקשתי שיעשו לי תספורת קצרה, לבשתי את הבגדים הרגילים שלי (טרנינג ונעלי ספורט, בשום אופן לא הסכמתי ללבוש חצאיות ושמלות או שישימו לי סיכות וקוקיות, גם כשכל השיער היה בעיניים שלי) ובהפסקה סיפרתי לכל מי שהסכים לשמוע שמהיום קוראים לי אורי (בזמנו זה היה שם קלאסי של בן, היום עשו מכל השמות יוניסקס).
עכשיו, על פי ההבניה הנורמטיבית, הייתי אמורה לחשוב שזה עושה אותי לסבית, נכון? כי אני גברית ואסרטיבית וכל זה ושונאת את כל האביזרים והפרקטיקות של בנות. אבל זה לא כזה פשוט.
כן, היו לי גם מפגשים מיניים עם בנות, וגם התאהבתי בבחורה. אני נמשכת גם לבנות. אבל בד"כ אני נמשכת לבנים וזה גם הרבה יותר קל בשבילי.
אז תמיד כל הסיפור הזה לא הסתדר לי, אם אני בגדול הטרוסקסואלית, שזה כל-כך נורמלי ורגיל, אז למה אני כזאת מוזרה בכל זאת? לא צריך להסביר למה אני מוזרה, זה די ברור כשמכירים אותי. אני שעטנז לא קוהרנטי של חזות נשית ועדינה ודיבור אשכנזי-משכיל וחסר הומור, שמתובל בצורה לא צפויה
בקללות עסיסיות והתקפי זעם או לחילופין בהערות בעלות אופי מיני בוטה על גבול הסוטה. לדוגמה, פעם אחת הייתי באוניברסיטה בכיתת ניסוי עם חברים לא קרובים בכלל שלי. היו שם בעיקר ילדות-טובות-אוניברסיטת ת"א ועוד שני בחורים מוזרים. היה משעמם אז שיחקנו "בחור/בחורה סבבה והכל..." מכירים? צריך להציע סיטואציה שבה אתה יוצא עם בחורה (או בחור, לחילופין) מגניבה לגמרי אבל מגלה איזה משהו מאד מוזר עליה, וצריך להגיד האם זה deal breaker או לא. אז שאלנו כל מיני דברים כמו "יש לו אוסף של בובות ברבי" או "היא בולימית" וכו', ואז אני עשיתי טעות ושאלתי בקול רם (ולא בלב כמו שהייתי צריכה) "בחורה סבבה והכל... אבל היא רוצה לזיין אותך עם סטראפ און". הבחורים המוזרים ציחקקו והיו מרוצים, ובקרב הבנות שתיקה רועמת. אמרתי משהו לא במקום. אחת שאלה "מה זה סטראפ און?" ואיזה שתיים שהבינו הסתכלו עליי בהלם, איך אני יכולה להיות כזאת בוטה וגסה. זה לא היה רק שהכנסתי את נושא הסקס, שמאד הביך ובלבל וגרם לחוסר נוחות. זה גם היה סקס סוטה וביזארי, רחמנא ליצלן.
ואני לא מבינה. מה כזה נורא בזה. יש בחורות כאלה. היה לי חבר שביקש ממני את זה. ואני חייבת להודות שבעיניי זה רעיון די מושך ולא סוטה ובטח שלא דוחה. אבל להגיד את זה בקול רם? תתביישי לך. אז הנה, הוספתי עוד שתי תכונות סותרות למי שאני - אני מצד אחד מאד נאיבית, ומצד שני חסרת בושה.

אז אני משתדלת כל-כך לקבל את עצמי כמו שאני, ולהמשיך להמנע מהגדרות. אני כל הזמן מגלה דברים חדשים על המיניות שלי ואני כבר פחות מוטרדת מזה שאני לא מתאימה לציפיות המגדריות. זה לא אני שלא בסדר, זה העולם המסריח הזה שלא עושה לי מקום - זה אתם שמסתכלים עליי מוזר שצריכים לעשות בדק בית, לא אני. ואני אולי צריכה קצת ללמוד לסתום את הפה שלי לפעמים, כי גם אם אני צודקת זה לא תמיד במקום (סלאש ממש פתטי) להתחיל מכות על העקרונות שלי.

אין מה להתפלא, ככה זה כשמתרגלים ללכת לישון ב-5 בבוקר ותחת השפעת סמים ואלכוהול ב-99.9% מהמקרים. גם עכשיו, לקחתי חצי כדור הרגעה שגם מאפשר להירדם. האמת, אני מתביישת. אני בהכחשה כבר הרבה זמן, אבל אני מכורה. לא לסם ספציפי, וזה בדיוק מה שהטעה אותי כל הזמן הזה, אבל לכל מיני מטשטשי תודעה. אני מעשנת מריחואנה על נגזרותיה כבר שנים ובלי הפסקה, ושותה אלכוהול כל ערב שאני לא מבלה בבית, שזה רוב השבוע. אני לא צרכנית כבדה ולא עושה את הדברים האלה כדי להשפך, אבל אני גם כבר עברתי את השלב שמוגדר 'מתון' בהגדרות רפואיות. ולא, אני לא מרגישה אשמה, אבל נבוכה וקצת מודאגת. סיגריות אני גם מעשנת באותו מינון בינוני. מודאגת, כי בסך הכל אני בן אדם בריא, שמקפיד על מה שהוא אוכל ועל המודעות לגוף שלו ועושה ספורט. אבל התודעה שלי מעיקה עליי באופן קבוע כל יום, וכל יום אני מרגישה צורך לטשטש אותה, כבר שנים. חברים סחים שלי אומרים לי את המשפט שכל כך לא נוגע - "זה לא טוב". בסדר, אז זה לא טוב. ואני לא מצליחה להביא את עצמי גם עכשיו לרצות לשים לזה סוף. אני לא רוצה להחשף יותר מדי, אבל זה לא פשוט באופן שבו אני חיה, כשחיי לילה זה חלק אינטגרלי מהחיים והבילויים שלי וחוץ מזה שהרגלים זה משהו שאף אחד לא ממש רוצה לשנות את שזה לא מתפוצץ לו בפנים. אבל אני גם בן אדם שמודע לעצמו, ואני יודעת שמעבר להרגלים יש לי איזו בעיה.
טיפול? מצחיק. הלוואי שהיה לי כסף לזה. אולי אני צריכה ללמוד טכניקות להרגעה עצמית, כמו מדיטציה. אולי אני צריכה להחליף את החברים. גם זה מצחיק. הרבה פעמים כשאני חושבת על זה, אני עונה לעצמי שזה פתרון לא טבעי להתמודד עם האורח חיים הלא טבעי שנגזר עלינו לחיות בו בעולם המערבי. וזה לא רק תירוץ, יש בזה משהו, יש מחיר להתפתחות הטכנולוגית ולחיים בעולם מהיר, תובעני ומשתנה תדיר. ויש לזה מחיר עוד יותר כבד כשחשוב לך להיות טוב בכל מה שאתה עושה, להיות תלמיד מצטיין, בן למופת, בן זוג רגיש ומתחשב, עובד חרוץ ומסור ובן אדם מגניב ורגוע שכיף להיות לידו. הממ, זה לא מסתדר. נשמע לי לחלוטין בלתי אפשרי. אי אפשר לרצות את כולם ולהיות מרוצה, אי אפשר להיות מרוצה ומאוזן נפשית בו זמנית.

ילדה עם ראש תנין

חלמתי על ילדה ירוקה עם ראש של תנין, שנולדה להורים עניים ומסכנים אך אוהבים. הילדה הייתה תמיד משתוקקת לאהבה ולמגע, וכן, גם ילדה חרמנית היא הייתה. אבל היה לה ראש של תנין. ההורים שלה אהבו אותה כמו שהיא, אבל האהבה שלהם לא הייתה שווה הרבה כי הם היו ממש חסרי אונים וחסרי כל, ואף פעם לא יכלו להגן עליה מפגעי העולם או לתת לה את מה שהייתה זקוקה לו. הילדה הדרדרה לזנות, בגלל הצורך באהבה, מגע ומין, למרות שתמיד עשתה זאת מתחושה של ניתוק וחוסר סיפוק. לבסוף עזבה את ההורים המסכנים והחיים האומללים שחיה כדי לנסוע למקום אחר ולהיות ילדה-תנין-זונה, בלי תקווה לעתיד טוב יותר.


בני סלע בספינה ליוון

חלמתי בלילה שאני נוסעת ליוון בספינה קטנה עם ההורים שלי ועם אחותי. אחותי גדולה ממני בעשור, נשואה באושר עם בת קטנה וחיה בחו"ל. אני אוהבת אותה מאד ויש בינינו יחסים מעולים, תמיד היוותה מודל בשבילי למרות שאנחנו מאד שונות.
אני שמחה שאני נוסעת דווקא עם בני המשפחה האלה, יש לי גם אח קטן חייל אבל הוא לא בחלום משום מה. אני חושבת שיש בזה הקלה מסוימת בשבילי, כי איתו יותר קשה לי, למרות שאני מאד אוהבת אותו אנחנו תמיד נוטים לריב. ככה זה אחים שיותר קרובים בגיל.
הנסיעה ליוון צריכה לארוך חצי שעה, ואני מתפלאת על זה, כי אני יודעת שיוון יותר רחוקה, וכשאנחנו עולים על הספינה הקטנה, שהיא בגודל של יאכטה בינונית בערך (אין לי שום קשר לספנות, יאכטות או הפלגות בחיים, מן הראוי לציין) אני ממש סקפטית שזה הכלי הנכון להגיע לשם בעזרתו. בספינה אני הולכת לישון בחדר עם אחותי במיטה, ואנחנו הולכות לישון צהריים כשאנחנו מחזיקות ידיים. אני מתעוררת כשאני מלטפת לה את היד ומגלה ששוכב מולי גבר עם שערות שחורות, שהוא כנראה בני סלע. אני חושבת שהוא סימם אותי או משהו כי אני לא יכולה לזוז או לדבר והוא מסתכל עליי במבט מוזר כזה, שיש בו מעין שביעות רצון וקור, משהו מאד רגוע אבל מאיים, ואני מחכה שיקרה משהו נורא אבל הוא רק שוכב לידי ומלטף לי את היד עם אצבע אחת. האימה הזאת נגמרת בלי שקורה כלום ואנחנו מגיעים בסוף ליוון, אחרי פרק זמן שאמור להיות חצי שעה למרות שנדמה לי שהוא היה הרבה יותר.
כשאנחנו כבר רואים את החוף הרבה אנשים קופצים למים, ואני ביניהם ומתחילים ללכת במים לחוף, ושם אני רואה גדי שטובע במים ואני מנסה ללכת להציל אותו אבל מישהו עוצר אותי, ואומר לי לא לגעת בו כי זה המנהג ביוון, לשים במים גדיים בזמן השפל כדי שיוכלו לדעת מתי מגיעה הגאות לפי הזמן שהגדי מתחיל לטבוע. אני רוצה להציל את הגדי וכל הרעיון נראה לי כל כך אכזרי אבל זה המנהג של המקום ואני לא רוצה להכעיס את המקומיים, שיש להם כל מיני אמונות טפלות שקשורות בנושא.
המקום שאנחנו צריכים להשאר בו ביוון הוא מכוער, כמו עיירת פיתוח שוממת, וגם קודר, ומשכנים אותנו במרתף של מלון שגם הוא נראה בכלל כמו בטן של אונייה, ולאף אחד לא נראה שזה מפריע, אבל לי כבר ברור שאני לא אוהבת את המקום הזה ושמשהו לא בסדר בו.

הצעות למחשבה על יוון:

אני לומדת עכשיו אפלטון ואריסטו ובהקשר הזה קוראת גם על ההיסטוריה של יוון העתיקה. הקשר נוסף שיכול להיות, זה שחבר שלי רוצה שניסע ליוון לחופשה, הוא מאד אוהב את יוון והיה שם כמה פעמים ואני אף פעם לא הייתי שם עוד. אני לא כל כך רוצה לנסוע כי אני לא עובדת באופן רציף כבר תקופה ואין לי כסף לזה.

אני חושבת שבדס"מ הוא קודם כל עניין של הגדרה. המון אנשים הם סדיסטים או מזוכיסטיים, אבל לא יעזו להגדיר את עצמם ככאלה.
האם הם צודקים או טועים?
האם אני צריכה להגדיר את עצמי באופן כלשהו עפ"י ההעדפות המיניות שלי?
הייתי בהמון חיפושים מיניים בשנתיים האחרונות. כשטעמתי מהדברים בפעם הראשונה, הרגשתי צורך להגדיר אותם ואת עצמי בדרך מסוימת, אולי אפילו מגבילה. כשביקשתי מהחבר שלי שיחנוק אותי, שיפליק לי עד שישארו סימנים או שיקלל אותי, הבנתי שזה קצת מוזר ושאני צריכה להגדיר את עצמי בדרך כלשהי. ככה הגעתי לכאן. ככה הבנתי שיש לזה שם. ככה הבנתי שכמו שחשבתי, אין במה להתבייש.
אבל היום אני כבר לא טורחת להגדיר את עצמי בדרך כזו או אחרת. אני לא רואה שום צורך להגדיר את עצמי כמזוכיסטית, כי זה מגביל אותי. המושג הזה טומן בחובו רמות שונות ומגוונות של עצמו, אבל התחום הוא תחום שוליים מסוכן שבו ההבדל בין הרמות הנמוכות והרמות הגבוהות הוא קריטי. החל במישהי שאוהבת שקצת מפליקים לה בטוסיק ותופסים לה את פרקי הידיים טיפה חזק וכלה בבחורות שיעשו כל מצווה שיטיל עליהן הדום שלהן, גם אם זה יהיה לאכול צואה או לחטוף הצלפות שוט קשות שמשאירות סימנים בלתי הפיכים.
אני לא פה ולא שם. ועל הציר הזה יש אין סוף נקודות בדידות וחסרות שם, שאחת מהן היא אני. ההעדפות שלי משתנות, מתחלפות, עולות ויורדות ברמתן. מה שבטוח, אני לא בן-אדם רגיל. אני יודעת שכל אחד אומר את זה לעצמו - זה חלק מהבריאות הנפשית שלנו, להיות אופטימיים יתר על המידה ולאהוב את עצמנו יתר על המידה. כשזה לא המצב, קוראים לזה דיכאון.
אבל במקרה שלי אני זוכרת כמה מקרים מהילדות המוקדמת, ואני מבינה שאני תמיד רציתי לחטוף, כמו שתמיד הייתי חרמנית ומאוננת.
אבל כיום אני לא כל-כך מתעסקת בזה. כשהתחלתי לפתח את הזהות המינית שלי, הייתי בקטע של התנסויות ורציתי ללכת רחוק, מהר.
היום אני לוקחת את הזמן שלי, עושה צעדים קטנים. כי לומר -"אני מזוכיסטית ואני רוצה שתכאיב לי ותשלוט בי" זה עניין בעל השלכות מרחיקות לכת. אני לא בטוחה שאני אי פעם אסכין לחיות עם ההשלכות האלה, יכול להיות שאני תמיד אסתפק באוננות והפנטזיות שלי.
נוסף על כך לפעמים נדמה לי שאני פשוט נמשכת לכל מה שאסור ומגונה - מצאתי את עצמי מתגרה מהרבה סיטואציות מאד מופרכות.
מה שגורם לי לחשוב שאולי יש כאן בכלל עניין של עיוות סיבה ותוצאה - הסיבה כאן, היא שאני חרמנית בדרך כלל מדרך הטבע. התוצאה היא שיש לי התניה של גירוי או הנאה מינית מהרבה מאד דברים בגלל זה.
זה רעיון, למרות שאני חושבת שהוא סתם ניסיון התחמקות כושל. אני יודעת, כמו שגם אתם יודעים, שכשאני רואה זוג מתנשק בטלויזיה, או זוג מתנה אהבים ברכות, זה לא מזיז לי. אבל אם אני רואה אונס או אפילו סתם סקס מלוכלך או מנוכר, זה עושה לי את זה מאד.
אז מה זה עושה אותי.