מגלומאניה

אין מה להתפלא, ככה זה כשמתרגלים ללכת לישון ב-5 בבוקר ותחת השפעת סמים ואלכוהול ב-99.9% מהמקרים. גם עכשיו, לקחתי חצי כדור הרגעה שגם מאפשר להירדם. האמת, אני מתביישת. אני בהכחשה כבר הרבה זמן, אבל אני מכורה. לא לסם ספציפי, וזה בדיוק מה שהטעה אותי כל הזמן הזה, אבל לכל מיני מטשטשי תודעה. אני מעשנת מריחואנה על נגזרותיה כבר שנים ובלי הפסקה, ושותה אלכוהול כל ערב שאני לא מבלה בבית, שזה רוב השבוע. אני לא צרכנית כבדה ולא עושה את הדברים האלה כדי להשפך, אבל אני גם כבר עברתי את השלב שמוגדר 'מתון' בהגדרות רפואיות. ולא, אני לא מרגישה אשמה, אבל נבוכה וקצת מודאגת. סיגריות אני גם מעשנת באותו מינון בינוני. מודאגת, כי בסך הכל אני בן אדם בריא, שמקפיד על מה שהוא אוכל ועל המודעות לגוף שלו ועושה ספורט. אבל התודעה שלי מעיקה עליי באופן קבוע כל יום, וכל יום אני מרגישה צורך לטשטש אותה, כבר שנים. חברים סחים שלי אומרים לי את המשפט שכל כך לא נוגע - "זה לא טוב". בסדר, אז זה לא טוב. ואני לא מצליחה להביא את עצמי גם עכשיו לרצות לשים לזה סוף. אני לא רוצה להחשף יותר מדי, אבל זה לא פשוט באופן שבו אני חיה, כשחיי לילה זה חלק אינטגרלי מהחיים והבילויים שלי וחוץ מזה שהרגלים זה משהו שאף אחד לא ממש רוצה לשנות את שזה לא מתפוצץ לו בפנים. אבל אני גם בן אדם שמודע לעצמו, ואני יודעת שמעבר להרגלים יש לי איזו בעיה.
טיפול? מצחיק. הלוואי שהיה לי כסף לזה. אולי אני צריכה ללמוד טכניקות להרגעה עצמית, כמו מדיטציה. אולי אני צריכה להחליף את החברים. גם זה מצחיק. הרבה פעמים כשאני חושבת על זה, אני עונה לעצמי שזה פתרון לא טבעי להתמודד עם האורח חיים הלא טבעי שנגזר עלינו לחיות בו בעולם המערבי. וזה לא רק תירוץ, יש בזה משהו, יש מחיר להתפתחות הטכנולוגית ולחיים בעולם מהיר, תובעני ומשתנה תדיר. ויש לזה מחיר עוד יותר כבד כשחשוב לך להיות טוב בכל מה שאתה עושה, להיות תלמיד מצטיין, בן למופת, בן זוג רגיש ומתחשב, עובד חרוץ ומסור ובן אדם מגניב ורגוע שכיף להיות לידו. הממ, זה לא מסתדר. נשמע לי לחלוטין בלתי אפשרי. אי אפשר לרצות את כולם ולהיות מרוצה, אי אפשר להיות מרוצה ומאוזן נפשית בו זמנית.