בועות באויר

קראתי עכשיו דברים שכתבתי כאן כל-כך מזמן, נראה כאילו בחיים קודמים. והתפעלתי מעצמי, אני חייבת להודות.
אני עכשיו צריכה לשבת ולקרא את Gender Trouble של ג'ודית באטלר (המרתקת). אני כותבת את הסמינר שלי עליה, אחרי שלמדתי שני טקסטים שונים מאד שלה בקורסים שונים במהלך הסמסטר, והתאהבתי בכתיבה שלה כליל. קצת נפגעתי שהמרצה שלי, שאמנם מעריך ומלמד אותה, אמר שהיא נחשבת לכותבת נוראית. היא קצת קשה, אסוציאטיבית, אבל דווקא בגלל זה בעיניי היא נפלאה. אני שומעת אותה ורואה אותה כשאני קוראת את הטקסט (באנגלית, כמובן). היא גם הצילה אותי מבחינה פילוסופית. היה פוסט שכתבתי כאן על זה שאני לא רוצה להגדיר את הזהות המינית שלי. היה משהו שאמרתי לאימא שלי בתחילת השנה, לפני איזה 8 חדשים עוד לפני שקראתי אותה, והיא באה והבהירה לי את הכל, את המצב שלי אישית, את איך המציאות הביאה אותי לזה, איך זה שאני כל-כך זרה תמיד כמה שאני לא שייכת. אמרתי לאימא, שאני תמיד מרגישה כמו גבר בפנים, ושאני מרגישה כמו טרנסווסטייט. זה אחד הדברים ההזויים שבחורה כמוני יכולה להגיד, כי אני בערך הכי נשית שיש מבחינת מראה חיצוני. אני מאד קטנה, יש לי חזה גדול וירכיים עגולות ופנים של ילדה בת 12. גברים מתים על זה. אני קצת פחות.
היום באדיבות תיאוריות פמיניסטיות וקוויריות, אני יודעת שהסובייקט היחיד שקיים בתרבות הוא הסובייקט הגברי הלבן. בגלל זה עמוק בפנים, אם את מרגישה את עצמך כמו מישהו שיש לו שליטה ודריסת רגל בעולם, שיש לו אמביציות ורעיונות משמעותיים, את בהכרח תופסת את עצמך כגבר (לבן). כי הסובייקט הוא מראש ממוגדר. וזה בלי להזכיר את זה שמראש היו לי תכונות שנחשבות משויכות ל"גבריות" שעשו לי חיים קשים בגיל ההתבגרות.
האוננות שלי, החרמנות שלי, העובדה שאני לא מתביישת בגוף שלי, ושאני אוהבת פעילויות פיזיות. בילדות היו לי רק חברים בנים, בגלל שבנות היו עסוקות באינטראקציות חברתיות וכל מיני אינטריגות שממש לא עניינו אותי. אני רציתי לשחק במשחקי דמיון של דמויות מד"ב, דינוזאורים, חייזרים. מן הסתם הפרטנרים שלי לעניין היו בנים, שכמוני היו מהשוליים החברתיים של הבי"ס היסודי. בכיתה ג' עשיתי צעד משמעותי ביחס לתפיסת הזהות המגדרית שלי והחלטתי שאני בן. ביקשתי שיעשו לי תספורת קצרה, לבשתי את הבגדים הרגילים שלי (טרנינג ונעלי ספורט, בשום אופן לא הסכמתי ללבוש חצאיות ושמלות או שישימו לי סיכות וקוקיות, גם כשכל השיער היה בעיניים שלי) ובהפסקה סיפרתי לכל מי שהסכים לשמוע שמהיום קוראים לי אורי (בזמנו זה היה שם קלאסי של בן, היום עשו מכל השמות יוניסקס).
עכשיו, על פי ההבניה הנורמטיבית, הייתי אמורה לחשוב שזה עושה אותי לסבית, נכון? כי אני גברית ואסרטיבית וכל זה ושונאת את כל האביזרים והפרקטיקות של בנות. אבל זה לא כזה פשוט.
כן, היו לי גם מפגשים מיניים עם בנות, וגם התאהבתי בבחורה. אני נמשכת גם לבנות. אבל בד"כ אני נמשכת לבנים וזה גם הרבה יותר קל בשבילי.
אז תמיד כל הסיפור הזה לא הסתדר לי, אם אני בגדול הטרוסקסואלית, שזה כל-כך נורמלי ורגיל, אז למה אני כזאת מוזרה בכל זאת? לא צריך להסביר למה אני מוזרה, זה די ברור כשמכירים אותי. אני שעטנז לא קוהרנטי של חזות נשית ועדינה ודיבור אשכנזי-משכיל וחסר הומור, שמתובל בצורה לא צפויה
בקללות עסיסיות והתקפי זעם או לחילופין בהערות בעלות אופי מיני בוטה על גבול הסוטה. לדוגמה, פעם אחת הייתי באוניברסיטה בכיתת ניסוי עם חברים לא קרובים בכלל שלי. היו שם בעיקר ילדות-טובות-אוניברסיטת ת"א ועוד שני בחורים מוזרים. היה משעמם אז שיחקנו "בחור/בחורה סבבה והכל..." מכירים? צריך להציע סיטואציה שבה אתה יוצא עם בחורה (או בחור, לחילופין) מגניבה לגמרי אבל מגלה איזה משהו מאד מוזר עליה, וצריך להגיד האם זה deal breaker או לא. אז שאלנו כל מיני דברים כמו "יש לו אוסף של בובות ברבי" או "היא בולימית" וכו', ואז אני עשיתי טעות ושאלתי בקול רם (ולא בלב כמו שהייתי צריכה) "בחורה סבבה והכל... אבל היא רוצה לזיין אותך עם סטראפ און". הבחורים המוזרים ציחקקו והיו מרוצים, ובקרב הבנות שתיקה רועמת. אמרתי משהו לא במקום. אחת שאלה "מה זה סטראפ און?" ואיזה שתיים שהבינו הסתכלו עליי בהלם, איך אני יכולה להיות כזאת בוטה וגסה. זה לא היה רק שהכנסתי את נושא הסקס, שמאד הביך ובלבל וגרם לחוסר נוחות. זה גם היה סקס סוטה וביזארי, רחמנא ליצלן.
ואני לא מבינה. מה כזה נורא בזה. יש בחורות כאלה. היה לי חבר שביקש ממני את זה. ואני חייבת להודות שבעיניי זה רעיון די מושך ולא סוטה ובטח שלא דוחה. אבל להגיד את זה בקול רם? תתביישי לך. אז הנה, הוספתי עוד שתי תכונות סותרות למי שאני - אני מצד אחד מאד נאיבית, ומצד שני חסרת בושה.

אז אני משתדלת כל-כך לקבל את עצמי כמו שאני, ולהמשיך להמנע מהגדרות. אני כל הזמן מגלה דברים חדשים על המיניות שלי ואני כבר פחות מוטרדת מזה שאני לא מתאימה לציפיות המגדריות. זה לא אני שלא בסדר, זה העולם המסריח הזה שלא עושה לי מקום - זה אתם שמסתכלים עליי מוזר שצריכים לעשות בדק בית, לא אני. ואני אולי צריכה קצת ללמוד לסתום את הפה שלי לפעמים, כי גם אם אני צודקת זה לא תמיד במקום (סלאש ממש פתטי) להתחיל מכות על העקרונות שלי.