עכשיו זה עכשיו. החיים זה כבר כאן. אני קמה כל בוקר ויודעת את זה. אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני יודעת שהספיק לי, הספיק לי לזייף, הספיק לי להשתדל, הספיק לי להתנצל. אני לא יכולה להיות רעה. זה אף פעם כנראה לא יקרה. ייקח עוד זמן עד שאני ארים את הכפפה ואתן למישהו בוקס בפרצוף כשאני ארגיש שזה מגיע לו. אבל אני יודעת שאני כאן, ושאם אני לא אחיה את החיים שלי אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. תמיד חשבתי שהמסע הזה יהיה מאד מיני, שברגע שאני אשחרר לעצמי את הרסן אני ארצה להשתולל כמו כלבה מיוחמת ולטרוף את העולם. ממש ממש ממש לא. הדבר שהכי לא ציפיתי לו, זה שיגיע איזה שהוא שקט כזה בבטן. איזו אהבה ומספיקות עצמית. הדבר הכי חריג ומפתיע שאני יכולה לעשות, ומעיזה לעשות, זה להחליט לא לעשות. להגיד, לא היום, לא מתאים לי. והיום כן. ואולי מחר לא. ואולי דווקא כן. וממש לא אכפת לי בעצם, זה הכל בידיים שלי.
הבנתי שסקס כסקס בכלל לא היה הסיפור שלי, למרות שזה מה שחשבתי. שאין לי מספיק. יש לי בעיה הפוכה, אני לא יודעת להגיד לעצמי או למישהו אחר לא על סקס. כאילו בגלגול הקודם הייתי נזירה או משהו, תמיד אני בחסך. ויש בזה אומץ, בשבילי, להגיד לא באמת בא לי.
לפני 14 שנים. 1 באוגוסט 2010 בשעה 21:46
