בועות באויר

אני מתחילה להבהל מהכמות שאני כותבת פה. אבל זה ממכר. יותר כיף מהבלוג השני שלי. פה אני מרגישה שייכות. שם אני מרגישה זקנה בת 25 בין זאטוטים בני 13-15. האמת, כשחושבים על זה, זה לא כזה קשה להרגיש שייכות בשום מקום לעומת אותו אתר בלוגים. המממ

התחלתי לקרא היום עוד ספר, זה כבר ה... רביעי שאני קוראת בו זמנית. הוא חצי ללימודים חצי להנאה. נקרא "הפחד לתפוס מקום". אני הולכת לכתוב עבודה על קוים מזוכיסטיים באנורקסיה, והספר עוסק בגישת פסיכולוגיית העצמי להפרעות אכילה. התחלתי לקרא והתלהבתי. ממש גישה מעניינת לנושא. ואז, כשהתחלתי להתרגז ולהרגיש איזה ספק, שאלתי את עצמי "טוב, הגישה נחמדה, אבל איפה ההסבר למה זה קורה רק לנשים?" כי אני הרי היפר-פמיניסטית פוסט סטרוקטורליסטית שתרה אחר הסברים חברתיים-תרבותיים ומחפשת להאשים את כל העולם בצרות של עצמה. ואז מופיעה כותרת - "מדוע נשים?" מתחילה לקרא. ותוך כדי שאני קוראת נהיית לי בחילה. נהיה לי כאב ראש. עולות לי דמעות. אני כועסת ועצובה יותר ממה שהגוף הקטן שלי יכול להכיל. והבחילה, אוי הבחילה. דווקא כשאני קוראת על הפרעות אכילה, זה כל-כך מביך. בקיצור, הרעיון שמפורט בקטע הזה הוא על המקום של נשים במערך החברתי באמת, שהמסרים הסותרים מהמשפחה ומהתרבות מובילים אותם ביתר קלות לנק' המוצא של התפתחות הפרעות אכילה, וזה גם כנראה מה שקורה בחברות שעוברות "מערביזציה" ואחוזי האנורקסיה והבולימיה בהם נוסקים לרמות המוכרות באירופה וארה"ב. המסרים הסותרים הם מצד אחד תרבות שפע והיצע של מגוון אפשרויות ודרכים לביטוי עצמי אינדיבידואלי, הפתוחות גם בפני נשים. מצד שני, ברמה הפרטית, למרות שהחברה שמה דגש רב על הגשמה עצמית ואינדיבידואליזם, יש ציפיות ברורות שמכוונות בעיקר לנשים לבטל את עצמן, לטפל, להקריב את האושר וההגשמה של עצמן לטובת בני משפחה אחרים או לטובת בן זוג. למעשה, וכאן החלק שבאמת רציתי להקיא/לחתוך ורידים/לרצוח מישהו בניסוי מאלף סטודנטים משני המינים תיארו נשים שאכלו ארוחות קטנות יותר כאדיבות יותר ומתחשבות יותר בזולת. נשים שאכלו ארוחות גדולות, לעומת זאת, נתפסו כ"בהמות"-לא נאות, לא אדיבות, לא מתחשבות. אולי פשוט תקראו לילד בשמו - חזירות מגעילות שזוללות תינוקות לארוחת בוקר.
אני קוראת לאחרונה גם מאמרים של Fat studies, זה לא במסגרת הלימודים, פשוט כחלק מתחומי העניין האנטי-ממסדיים שלי.
על ההנחות התרבותיות שהגוף השמן הוא מין כיסוי, או מעטפת עבה שמכסה סובייקט אותנטי, שהוא כמובן רזה.
מאד מעניין ומומלץ.
בכל מקרה אני קוראת את הדברים הללו, ואני מתמלאת כל כך הרבה רגשות קשים. ונהיית לי בחילה נוראית, אכלתי גם פלאפל וגם שווארמה היום, למרות שלא רציתי בכלל. ואז אני פשוט הולכת להקיא. זה לא נורא קשה, אבל עדיין האצבע חיונית. אני מקיאה את השווארמה. אני מזדהה עם הנשים המסכנות שסובלות מהפרעות אכילה. אני חלק מכן, אני שייכת, אני מבינה. אני סובלת איתכן.
עכשיו אני חלשה ומסובבת כאילו לקחתי כדור הרגעה, למרות שלא לקחתי. והבטן שלי מכווצת. ולא בא לי כלום.


הערה: הכותבת לא סובלת מהפרעת אכילה כלשהי בעבר או בהווה (ובטח גם בעתיד). הכותבת לא סובלת מעודף משקל בעבר או בהווה (לפי הגנים שקיבלתי מאימא, גם בעתיד זה יוותר בגדר אתגר). הכותבת כן לוקחת ללב מאד ומאד מושקעת בקריאת מאמרים פילוסופיים ופסיכולוגיים מה שמחרפן לה את השכל.
[u]