או בשמה השני הרלוונטי עבורי כרגע; להחזיק את עצמי כל כך קצר שזה מחרמן, היא התו המוביל בשיר חיי בשבוע האחרון, ומתעתדת להישאר כזו לשמונת השבועות הקרובים.
כשהקרקע נשמטת מתחת לאדמת הלב, אצבעות המשמעת העצמית שמתהדקות על צווארי הן נחמה מוכרת.
הרי הוא שלי, הזיק הזה בעיניים.
כשכף היד הגדולה נסגרת על קנה הנשימה שלי, והיד השניה מושכת את השיער כל כך חזק שאני מסוגלת רק לנשוך שפתיים בהנאה (ולתהות מי יגמור קודם, הוא או תוחלת החיים של המפרקת שלי), הפלרטוט המזוכיסטי עם הקצה הוא שלי.
כשהליבי מפרפר בכף ידו, וכל מה שאני רוצה זה להתחפר עמוק באצבעות הבטוחות שלו כמו גוזל שעדיין לא למד לעוף מהקן של אמא, ההתמסרות הטוטאלית היא שלי.
כשרועש וכל פיסת רגש, כל מילה, כל ניואנס, כל מבט שחלף וחולף ויחלוף עוברים לי בלב, בראש ובבטן במערבולות תזזיתיות בכל פעם שאני עוצמת עיניים - הטירוף, הוא שלי.
והתפיסה העצמית הזאת, שגורמת לי להתהלך בעולם בידיעה שאני הדמות הראשית בסיפור אגדה, זו שעומדת מאחורי החיוך שאני מאירה כשאני מושיטה לעברם כף רגל להערצה ומקבלת בתמורה את העולם, היא גם שלי.
במבט חסר רחמים אני מורידה את עצמי הצייתנית על הברכיים. וזה לוהט.
אמ:לק
דיאטה