ילדה סוכר

רוצה/

אני רוצה תשומת לב. אבל רק מיחידי הסגולה שלא רוצים לתת לתת לי אותה, ואז פתאום מעניין.

אני רוצה תשומת לב בדליים. מלאים כל כך שהיא נשפכת מהם, מתפזרת ומנצנצת לכל עבר, שזה קצת בזבוז אבל גם ככה לא אצליח לקבל את כולה לתוכי בבת אחת.

אני רוצה לשבת על הברכיים, עם ידיים  חזקות שמושכות את הראש שלי מהשיער עד שהפנים יפנו מעלה, כדי שרק שאוכל להציץ רגע לפני שתרוקן את הדליים על כל כולי, ותרשה לי להתלכלך ולהתפלש.

צריכה/

אני צריכה להיות מרותקת. כפותה, משופדת, פעורה, מחוצה. לא להצליח לזוז עד שהמוח מתחיל להינמס בקצוות ולהתעורר בבת אחת מסטירה מצלצלת שמלווה בזין שחודר אליי.

אני צריכה לא לבחור, אלא להיות. לקבל.

יש לי/

מחשבות עקומות שסוטות מדרך הישר,

חיבה יתרה למשחקים,

געגוע עז ללנשוך שפתיים בזמן שמשאירים עליי סימנים כחולים.

בתמונה - קורלציה מרשימה בין שקט נפשי לצבע עור מגוון, כף יד על קנבס כנועה, 2025.

 
מה זה אומר בעצם, השפלה?

כשהוא הורה לי להוריד תחתונים ולרדת לשטיח, זאת היתה השפלה? 

לי זה הרגיש כמו לפסוע בהתרגשות מהוססת לאולם קולנוע חשוך במיוחד, ולבחור בשורה הראשונה.

כשהוא התיישב בקצה המיטה, מיקם את כף הרגל החשופה שלו בין היריכיים שלי ויצק באינטנסיביות את השקט מהעיניים שלו ממש לתוך הגיצים שבעיניי, הייתי אמורה להרגיש דבר מלבד סקרנות קשובה של מריונטה מהופנטת, שמחכה שהאוחז בחוטים שלה יוביל את הדרך?

״תאונני לי על הרגל.

כשאת קרובה לגמור, תגידי לי.״

המילים שלו הרגישו כמו סטירה.  אני די בטוחה שכיווצתי גבות והטתי את הראש כמו גור שלא מבין את הפקודה, רק כדי להרוויח זמן תגובה עד שהגוף, הנפש והראש שלי התאחדו לחזית אחת של אי נוחות משוועת.

הוא המשיך להסתכל לי בעיניים. צונאמי של חצאי מחשבות, זכרונות מטושטשים ומילים לא כל כך אקראיות איים להציף את הקיום שלי. 

סבתא שלי נכנסת לחדר כשאני של כיתה ו׳ מתחככת בשלט של הטלוויזיה בסלון שלה. החברה הכי טובה ואני משחקות בדממה במיטה את המשחק שרק שנים אחכ בתיכון נבין (בנפרד כמובן כדי לא לעלות באש מהבושה) שהיה סקס יבש. מבט עילי על עצמי בעיניים פעורות לרווחה, מתחבאת מבן הזוג דאז מתחת לשמיכה בסלון בזמן שאני מגלה כמה פורנו של אונס קבוצתי מפעיל לי את הגוף.

הוא לא מסיט את המבט שלו מהעיניים שלי, והקולות משתתקים.

אני מתחילה לזוז בנוקשות וחוסר אורייטנציה, מרגישה גמלוניות שזרה לי, ועוצרת בהלם כשאני מרגישה כמה כף הרגל שלו רטובה. כמה אני רטובה.

״אני לא מבין מה הבעיה, ביקשתי ממך משהו פשוט. 

ילדות בנות עשר מאוננות״.

קברתי את הראש שלי בידיים שלו. הרגשתי שאני נשרפת. מבושה? מלהיות פרוצה לרווחה? מלהתפרק לחלקים קטנים ומהוססים שאין להם שפה ובחירה ומשמעות? שכל מה שהם יודעים זה להרגיש אותו מושך לי בחוטים, לנסות להיות טובה בשטח לא מוכר ללא הצלחה יתרה ולהרטיב לו את הרגל, בזמן שהגוף שלי עולה באש והנפש הרוטטת בינתיים מעלה ברקע מיצג אמנותי של המפץ הגדול.

הצלחתי לגרום לפה שלי להוציא מילים כדי לומר לו שאני קרובה.

״היום מותר לך לגמור רק עם זין בפה״.

הוא השלים את המשפט תוך כדי שכבר פילס את דרכו בכח עמוק לתוך הגרון שלי, מלטף ומסמן במקביל את הפנים שלי בנוזלים שניגרו ממני עליו.

המשכתי להתחכך עליו מהמקום שלי על הרצפה כמו חתולה מיוחמת, חימר שהוא מפסל כרצונו. היה לי נעים להיות מתחתיו, לציית בחרמנות, להפוך לכלום.

ופתאום המעמד החדש נזכרתי בשיחה שהיתה לנו על השפלה כמה ימים לפני כן. בזה שלא הצלחתי לתפוס איך היא נכנסת בקשר אינטימי בין שני אנשים ונותנת ערך.

הוא שמע את הרעש בראש שלי, אז הרמתי אליו את מבטי כדי לתהות בקול, בעיניים פעורות לרווחה:

״א׳, זאת השפלה?״

אני די בטוחה שזיהיתי זיק של חיוך במבט שלו, כשהוא השיב לשאלה שלי בשאלה.

״את מרגישה מושפלת?״

לשבריר שניה ובלי ידיעתו, או שאולי עם, החזקנו ידיים וחזרנו בראש שלי אחורה בזמן, בזכרונות ומחשבות ששמרתי נעולות בקפסולות מאחורי לחיים בוערות מבושה.

הסתכלנו ביחד על עצמי המפורקת מנשק. המבוישת, הסוטה, שרצתה שישתמשו בה, שיחנקו אותה. שרוצה שיגמרו עליי ויפרקו אותי מכל הכיוונים. שלפעמים צריכה להתפלש בכואב, ברע, במכוער ובלא נודע כדי להרגיש הכל בכל מקום ובבת אחת. 

הוא ראה הכל, יותר ממה שידעתי שאני יכולה להראות, ולא הניד עפעף.

אני חושבת שהרגשתי חופשיה.

 האם אני מרגישה מושפלת?

״לא״

גמרתי על כף הרגל שלו, עם הזין שלו בגרון שלי, והמבט שלו צרוב לי על העור.

מה זה אומר בעצם, השפלה?

או בשמה השני הרלוונטי עבורי כרגע; להחזיק את עצמי כל כך קצר שזה מחרמן, היא התו המוביל בשיר חיי בשבוע האחרון, ומתעתדת להישאר כזו לשמונת השבועות הקרובים.

כשהקרקע נשמטת מתחת לאדמת הלב, אצבעות המשמעת העצמית שמתהדקות על צווארי הן נחמה מוכרת.

הרי הוא שלי, הזיק הזה בעיניים.  

כשכף היד הגדולה נסגרת על קנה הנשימה שלי, והיד השניה מושכת את השיער כל כך חזק שאני מסוגלת רק לנשוך שפתיים בהנאה (ולתהות מי יגמור קודם, הוא או תוחלת החיים של המפרקת שלי), הפלרטוט המזוכיסטי עם הקצה הוא שלי.

כשהליבי מפרפר בכף ידו, וכל מה שאני רוצה זה להתחפר עמוק באצבעות הבטוחות שלו כמו גוזל שעדיין לא למד לעוף מהקן של אמא, ההתמסרות הטוטאלית היא שלי.

כשרועש וכל פיסת רגש, כל מילה, כל ניואנס, כל מבט שחלף וחולף ויחלוף עוברים לי בלב, בראש ובבטן במערבולות תזזיתיות בכל פעם שאני עוצמת עיניים - הטירוף, הוא שלי.

והתפיסה העצמית הזאת, שגורמת לי להתהלך בעולם בידיעה שאני הדמות הראשית בסיפור אגדה, זו שעומדת מאחורי החיוך שאני מאירה כשאני מושיטה לעברם כף רגל להערצה ומקבלת בתמורה את העולם, היא גם שלי.

במבט חסר רחמים אני מורידה את עצמי הצייתנית על הברכיים. וזה לוהט.

אמ:לק 

דיאטה  

הוא מזיין לי את הגרון ואני נוזלית

אני לא בטוחה לאן הוא מגיע, רק יודעת שזה עמוק, הכי עמוק שיש לי, עמוק מעבר ללרצות להקיא, עמוק שמוציא קולות של איבר שנשבר.

ואני נוזלית.

הוא מאבטח את העורף שלי עם כף היד שלו, נועל אותי במקום שבו הוא רוצה שאני אהיה. הגוף שלי מתחמם מתחת לאצבעות שלו, הלחיים סמוקות, הלב פועם בחזה.

נוזלית.

אני מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו מדי פעם. נעה ימינה ושמאלה בכוונה מלאה לגרום לו להדק את האצבעות של היד החופשית על השיער שלי, להיכנס בכח יותר עמוק, עד שאני מפסיקה את המאבק הקטן ומשחררת לגמרי. הלחי שלי מונחת על המפשעה שלו, הפה פעור לחלוטין.

נוזלית.

כשהוא מוצא את הנקודה הזאת, את הדרך עמוק לתוכי, הוא מתחיל לזיין את הגרון שלי חזק.

אני לרשותו. המוח מפסיק להרעיש, משנה מצב צבירה ונוזל מתוכי החוצה, רטוב כמו הרוק שמרטיב את הזין שלו, כמו הכוס שפועם מאחורי חוטיני ספוג לחלוטין, כמו העור הלוהט בין האצבעות שלו לעור שלי. 

נוזלית.

הוא לא אומר לי לפני שהוא גומר. אני יודעת שזה הולך לקרות כשהוא מזיין חזק יותר ויותר. לרגע אני מצליחה להגניב מחשבה ולתהות אם הוא ימשיך לזיין את הפה שלי גם אם אקיא ואפסיק לנשום. עם המחשבה הזאת הוא גומר לגרון שלי, ועם הזרם החזק של הזרע שלו היא נעלמת כלא היתה, מפנה מקום למשימה אחת בלבד - לבלוע הכל כמו ילדה טובה. להצליח לפתוח הכי עמוק שאפשר, רק לעוד רגע.

אחרי שאני בולעת הכל, מניחה עליו ראש  ומקשיבה לפעימות הלב שלו נרגעות, אני מגניבה אצבע בין הרגליים שלי, רק כדי לוודא, נדהמת בכל פעם מחדש מההשפעה שיש לו על הגוף שלי. 

אני נוזלית.

אני רוצה לנסות 

לצאת למסע 

הרפתקה?

לפחות ניסיון יפה מאוד.

השתדלות כזאת שגם אם לא זוכים בסופה במקום הראשון, מקבלים מדליה נוצצת על השתתפות.

אני רוצה לנסות לשחק במגרש השני.

אז היי נעים להכיר או כמה נחמד לפטפט שוב.

אני לא חדשה כאן, אלא מבקרת חוזרת. כזאת שהביעה אינספור פעמים את הכמיהה לשקט שיש בראש ברגע שאצבעות חזקות מתהדקות לה על הצוואר.

העניין הוא שזה לא מחזיק מים.

ב׳זה׳ אני מתכוונת לגבולות שהצבתי לעצמי. וב׳מים׳, אני מתכוונת לנפש שלי, שכמו כל הנפשות רוצה בסך הכל לזרום להמון כיוונים, להתפשט ולהרטיב את כל העולם.

אז אם נחזור להתחלה - אני רוצה לנסות.

להפסיק לפחד להדק את האצבעות על השיער של מישהו אחר, כשאני מורידה לו את הראש בין הרגליים שלי.

לתת קול צלול לתחושת העוצמה שלדעתי זורמת בורידים של כל אישה שהולכת ברחוב, מלווה במבטי תאווה מעריצים. בגוף שלי היא פועמת בכל צעד ואני מוכנה לנסות אולי לא לפחד לתת לה מקום. 

כשנסיכות מתבגרות הן הופכות למלכות, לא?

שיהיה לכולנו בהצלחה ❤️

דרושים מתנדבים לניסוי.