עבר הרבה זמן מאז שהוא נכנס לכלוב.
הוא מצידו קיבל את זה יפה. ישב שם בשקט.
בהתחלה נראה שאולי הוא אפילו אוהב את זה, את השקט.
אבל זה לא החזיק הרבה.
התחלתי לשמוע את הנהמה הזו שלו.
עמוקה ונמוכה מידי לאוזן אנושית, אבל אני מכיר אותו.
אני מרגיש את הויברציות, קצת כמו התחושה שמקבלים כשמשהו עומד לקרות.
הוא עוקב אחרי עם המבט המאשים לכל מקום שאני הולך.
הוא אפילו כבר לא מסובב את הראש, רק העיניים הולכות אחרי.
ולפעמים הוא מנסה ללעוס את הסורגים, משיעמום.
"אתה זוכר שהדלת פתוחה נכון? לך!" אני אומר לו.
והוא, מסובב ממני את הראש תוך כדי נשיפה דרמתית.
בלילה דווקא כשאני מנסה לישון הוא מתחיל עם היללות.
ואני לא מבין איך אף אחד לא שומע. כמה רעש...
אז אני קם ומתיישב לידו. אנחנו מדברים מלא, רואים סרטונים באינסטה והולכים לישון.
הבוקר כשקמתי הכלוב היה ריק.
הוא ישב ליד החלון, בוהה החוצה בריכוז ואמר לי בלי לסובב את הראש "בוקר טוב".
שכחתי כמה הוא גדול כשהוא מחוץ לכלוב.
הכנתי קפה ונעמדתי לידו. "חשבתי שכבר אמצא אותך עם דם על הפרווה ונוצות בין השיניים".
"הלול יהיה שם גם מחר" הוא ענה וחייך.
וככה שנינו עומדים אחד ליד השני ובוהים החוצה.
נהנים מקפה של בוקר וימים אחרונים של שקט.