בית הכאב והתענוג

הבית נראה כמו כל ערב, נקי, מסודר, נרות דולקים, האקווריום מואר באור רך... שקט.
אני מחכה, שיערי אסוף, בלי איפור כפי שהורה לי.
הפרפרים בבטן מטורפים, מה יהיה?, איך יהיה?
נקישה בדלת, הוא נכנס.
לשנייה חולפת בי מחשבה לתת לו נשיקה, להציע לשתות, משהו...
אבל מיד נשמעת הוראה. תעמדי כאן וישר, אצבעו מורה על מרכז הרחבה בסלון שלי.
נעמדת מיד.
תזדקפי, עצמי עיניים, ידיים לצדדים, תפסקי רגליים, פיו ירה את הפקודות בטון רך, נעים אך פסקני.
מצייתת, משהו בקול שלו לא השאיר הרבה מקום לספק או למרדנות הטבעית שלי לעלות מעלה.
שומעת אותו רוחש סביבי מסתובב, ליבי הולם כנגד דופן חזי, ריחות השמנים והנרות מתחזקים פתאום, באין ראיה הכל סביבי תופס משמעות שונה.
מוחי מריץ מיליוני מחשבות, הוא עדיין חג סביבי, כמו עיט לפני הצלילה ללכידת הטרף.
ואז זה נוחת, לא חזק אבל בהחלט לא חלש, ידו צולפת על ישבניי, פעם בימין ופעם בשמאל.
אני קפואה, בהלם. הצליפות ממשיכות, מתחזקות רק במעט, ההלם מפשיר. הכאב מתחיל לזרום בגוף... אבל לא ממש.. עדיין נעצר מדי פעם.
לפתע הוא לוחש לאוזניי - אם כואב מדי תודיעי לי - הפתיע אותי. התחשבות, עדינות.
לפתע מרגישה בחושיי שהוא מולי, ידיו מלטפות את החזה שלי, פטמותיי נעמדות בהתרסה מבעד לבדי החזייה והחולצה, הוא תופס אותן באצבעותיו וצובט מעט, אנחה נמלטת מגרוני. הפעם זרמי הכאב רצים בטירוף ישירות לבין רגליי, הרטיבות גואה..רגליי רועדות מעט..
הוא ממשיך בצביטותיו והעיסוי החזק של שדיי, האינסטינקט שלי הוא לשלוח את ידיי ולגעת בו. אבל יודעת שאסור לי.
ראשי מוטה מעט לאחור בהנאה, ידו מטה אותו חזרה קדימה, אמרתי לך להסתכל ישר.
ידו לפתע דוחפת את ראשי מטה, מורה לי לשבת על ברכיי.
תורידי לי את המכנס, מורידה.
את התחתון גם, מורידה.
איברו המטריף עומד מול פניי, רוצה כל כך לטרוף אותו, אבל מחכה שיגיד משהו. מביטה אליו מעלה במבט כחול מבקש. מבקש שאבטא את רצוני במילים.
המחשבות חולפות בראשי, מה להגיד? שאני מתה שתזיין לי את הפה?
בסוף המילים מתגלגלות החוצה בחצי אנגלית חצי עברית, פליז, אני רוצה להכניס אותו לפה...
הוא מסכים, ומזכיר לי לעצום עדיין את עיניי, פניו חתומות... אחרי התענגות (קצרה מדי מבחינתי) הוא עוזב אותי ומתרחק, שקט. מנסה לחוש מה הולך לקרות,כלום, שקט.
תתפשטי לגמרי. הפקודה נחתה עלי פתאום.
כאן? ככה? אני שואלת. כן. עכשיו.
אני מתביישת בטירוף.
אבל מבצעת ומרידה את הכל, מפזרת את שיערי בנוסף שיהווה כסות כלשהי לביישנות שלי.
הוא נעמד מולי, מביט בי, תעצמי עיניים, ידיו צובטות יותר חזק את פטמותיי, מרגישה את איברו הגדול דוקר את תחתית ביטני, מתוח, מגורה.
הצביטות משולבות עם תחושת איברו שנוגע בי גורמות לכמויות נוזלים בלתי נשלטות לנזול מבין רגליי.
הצביטות מתחלפות מדי פעם עם הפלקות לחזה, הכאב זורם מנקודת פגיעתו בגופי ישירות לבין רגליי... ריגוש מטורף.
הוא עוזב את שדיי ועובר לעמוד מאחוריי, ושוב קירבתו דוקרת את ישבני, וידיו מצליפות בו בהמון עדינות מבחינתו, מרגישה את האיפוק שסיגל לעצמו בשבילי, לא רוצה להרתיע אותי עם עוצמתו המלאה.
לפתע ניחתת מכה אחת חזקה מדי, דמעות אוטומטית מציפות את עיניי מעוצמת הכאב, עוצמת את עיניי חזק, שלא יראה.
הדמעות חזקות ממני, הן מתחילות לגלוש מטה במורד לחיי. שולחת יד במהירות לנגב אותן. הוא מביט בי ברוך, הכאבתי לך. ספק שואל ספק אומר.
אני מחייכת ומבטיחה לו שזו הייתה רק אחת, וזה פשוט שאני כל כך רגישה שהדמעות ישר עולות לעיניים.
הוא מחייך אליי...מלטף את שיערי...ידיו ממשיכות עם הליטוף לאורך שיערי עד לחזה... וחוזרות להטריף אותי שוב....

זה רק תחילתו של המפגש.. אבל את השאר אני משאירה לעצמי... להתרפק בפרטיות שלי...