לפני 18 שנים. 29 באפריל 2006 בשעה 6:06
11 חודש בדיוק אחורה מהיום....אז זה קרה.
קיבלתי את חיי במתנה.
לא חושבת שכבר הייתה רשומה על זה...
יודעת שהתחלתי עשרות פעמים לכתוב, ובדיוק אותו מספר הפעמים גם מחקתי את מה שכתבתי.
היה לי קשה להוציא החוצה את מה שקרה...
לא תמיד מספרת...
משהו שלי פרטי...
משהו קשה
משהו שעיצב את חיי בצורה הכי משמעותית.
אז בלי הקדמות ארוכות מדי... הנה זה בא...
חודש או חודשיים לסיום שנת 2004...תוקפים אותי כאבי תופת באזור הבטן השמאלית העליונה...
הכאבים התבטאו בחולשה, סחרחורות, חום וכמובן כאבי תופת אדירים על חגורת המותן השמאלית...
יומיים והכאב חלף...
חשבתי שזה היה הצטברות גזים בחלל הבטן, שריר תפוס.. הכל.. אבל לא משהו רציני...
זו הייתה הפעם הראשונה... החלקתי... מי שמכיר אותי יודע כמה אני "אוהבת" רופאים וקופות חולים. את חלקי בממסדים האלו כבר נתתי ל-3 תקופות חיים.
עוברים להם כשבועיים של בריאות תקינה, עבודה, חברים, חיים כרגיל.. ואז .. בום!!.. הכאב חוזר.
תוקף בלי רחמים.
מתחילה לחשוד שיש כאן יותר מחומוס או שעועית לא מעוכלת היטב.
ניגשת לרופאה שלי. הרופאה שלי כבר 10 שנים, יודעת שאם באתי.. המצב חמור.
מפנה אותי לצילומי רנטגן ואולטרא סאונד, בדיקות דם מקיפות, בדיקות שתן וכו`.
כל הבדיקות חוזרות תקינות (חוץ מהנורמלי אצלי.. אנמיה, ברזל, כולסטרול נמוך מדי, לחץ דם נמוך.. ) אבל מזה היא כבר הפסיקה להתרגש.
אומרת לי, שהכל תקין, ואולי זה באמת כלום. שאחזור שוב אם יהיו עוד כאבים.
כל שבועיים על השעון הכאבים חזרו, לפעמים גם כל שבוע. ובכל פעם הייתי בין יומיים לשלושה ימים מושבתת בבית.
לרופאה חזרתי עוד פעמיים, בכל פעם בדיקות וכלום.
במרץ הייתי במצב הכי קשה שלי עד כה, הכאבים גמרו אותי לחלוטין. בעלי הזמין אמבולנס, הייתי מאושפזת כשבוע בבי"ח במחלקה פנימית ח` ב"אסף הרופא". הרופאים שם התייחסו אליי בזלזול.
מחלקה פנימית ח` היא בעיקר למקרי גריאטריה קשים, מונשמים סיעודיים ושאר מחלות קשות שבספק אם יוצאים מהן בחיים.
אני נדמיתי להם כילדה פוחזת שמחפשת תשומת לב.
תוך כדי האשפוז קיבלתי אחר כבוד SMS מהבוס שלי שאמר שאין באפשרותו להעסיק אותי בגלל המחלה הדמיונית שלי.
יום אחריו פנתה אליי מנהלת המחלקה וטענה כי לדעתם אני צריכה להיפגש עם פסיכיאטר ולספר לו על הכאבים. הבטתי בפניה הקטנים דמויי בובת חרסינה ושאלתי "למה?".
היא אמרה כי היא מאמינה לי שאני אכן מרגישה כאבים אבל מכיוון שבשום בדיקה לא נמצא ממצא פתולוגי שיעיד על כך אולי הכאבים הם פסיכוסומטיים. אני מביטה בה ושואלת אותה בשלווה אם גם התואר שלה ברפואה הוא פסיכוסומטי, כי להגיד לחולה שאין לו עבר נפשי, שבריא בנפשו וכי חלק מהסימפטומים שלו מגובים בתוצאות מעבדה אמיתיות שהוא פסיכי זה לא מעיד על רמת אבחנה גבוהה.
המשפט הבא שלי היה שברצוני להשתחרר מבית החולים לאלתר.
שוחררתי.
הכאבים שבו.
אני בבית, מתוסכלת מהפיטורין, מתוסכלת מהכאב שלא פוסק.
בכל פגישה עם כל רופא אפשרי, אורטופד, רופא נשים, פנים, המטולוג וכו` לכולם ציינתי את טבעת קיצור הקיבה שנמצאת בבטני קרוב ל-8 שנים. אף אחד לא חשב שיש לזה קשר.
בצעד נואש ואחרון פניתי לאורולוג שהיה חביב ביותר, הפנה אותי ל-CT. בדיקה די פשוטה יחסית פרט לעובדה שממתינים 3 שעות לפני כן בזמן ששותים 10 כוסות חומר דוחה. ממני נחסך התענוג של השתייה עקב התנגשות בריאותית קשה בין החומר הנוזלי לאסטמה שלי.
נכנסת לחדר מאובזר במיליון מכשירים... באמצע החדר מיטה... סביב המיטה גלגל ענק בצבע לבן עם כל מיני אביזרים שצמודים לו.
לרגע חיכיתי לראות את דאג וטוני יוצאים מצידו השני של הגלגל.. או לפחות לשמוע את נעימת התכנית...אבל במקום זה באה אחות בוצ`ית והתחילה לזרוק לי הוראות בנות הברה אחת כמעט:
"מתפשטת מכנסיים"
"שוכבת במיטה"
"לא זזה"
"לא נושמת"
"רגע"
בשלב זה הגלגל הענק מתחיל להסתובב סביבי.. הולך מעט אחורה וקדימה לאורכי...האחות לא מרוצה מהתוצאה.
"מוריד תחתון קצת"
ושוב הגלגל מתנועע סביבי. אבל הפעם האחות מרוצה מהתוצאות.
"מתלבשת"
"מחכה בחוץ"
כל התהליך לקח כ- 6 דקות לכל היותר.
בקבלה מסרו לי שאני יכולה ללכת ושהתוצאות יהיו מוכנות תוך שבוע.
בקבלת התשובות כבר עברו מעל 5 חודשים מתחילת הכאבים.
ה- CT היה נקי. לא ראו כלום.
חודש אחרי זה ניגשתי לרופא הנשים שוב, יחד עם גיסתי שלקחה אותי מכיוון שלא יכלתי לנהוג או ללכת בלי עזרה.
בצאתנו מרופא הנשים הרגשתי את הנשימה נעתקת מגופי.
למזלנו קופת החולים ממוקמת מעבר לכביש מרופא הנשים. בכוחות אחרונים הצלחתי להגיע לרופאה התורנית של הערב, השעה 20:00... הרופאה מיד מחברת אותי למכשיר חמצן, נוגעת בביטני, אני מתפרצת בכאב עצום, והיא שואלת.. תגידי עשית ניתוח קיצור קיבה או משהו? עניתי שכן.. היא אומרת לי.. נראה לי שהטבעת שלך לא במקום.
אמבולנס מזומן באופן מיידי לפנות אותי למיון.
אי שם בין הרופאה למיון איבדתי את נשימתי לחלוטין לכמה דקות. לא עמדתי בכאב והמאמץ האדיר להכניס אוויר לריאותיי הדואבות מעומס הכאב. הנשמה ועיסוי לבבי החזירו אותי לחיים.
במיון מריצים אותי מחדר לחדר, בדיקה כזו ואחרת, צילום כזה או אחר. כולם אדיבים, כולם נחמדים. כולם מזדהים עם הכאב האיום. אחרי כמה שעות אני נשלחת לאשפוז במחלקה פנימית ב`. אך בקושי נרדמת.
בבוקר מגיע ד"ר הלפרין, רופא שמנמן ורציני להחריד... אפילו כשמספר בדיחה לא צוחק. אבל אין אדם נעים ומקסים ממנו בכל ביה"ח.
"זוזי קצת שמיינה" הוא אומר לי עם צל חיוך ומתיישב על מיטתי.
מביט בי בעניין... שואל לגילי, מה מצבי המשפחתי, מה עברי הרפואי ומנהל שיחת חולין קטנה איתי, בוחן את פניי שמתעוותים בכאב עצום עם כל תזוזה הכי קטנה ועם כל נשימה. הנשימות שטוחות לחלוטין.
"את יודעת מה קרה לך?"
"אתה גם רוצה להגיד לי שאני פסיכית?"
"מי אמר לך?"
"ד"ר XXX ממחלקה פנימית ח`, לפני חודשיים"
"אני המום! ברצינות"
חוסר חיוך על פניי הבהיר לו שאני לא מתלוצצת.
מוציא צילום מהתיק ומגיש לי אותו. "מה את רואה?"
מביטה בו המומה, הוא רוצה שאני אגיד לו מה יש לי? בכל זאת מביטה. כל כך מכירה את קרביי פנים וחוץ שמיד קולטת מה הוא מראה לי. מצביעה על קצה חוט שמופיע בצילום ואומרת לו.. "זה לא המיקום שלו. הוא לא במקום".
הוא מחייך אליי, חיוך אמיתי. "יפה. את מכירה את עצמך ומיקום כל פרט בגופך פנים וחוץ. אני מעריך אנשים כמוך"
"תודה" ומסמיקה קלות.
"הטבעת שלך התפרקה. היא כבר לא במקום שלה. הצילומים הרבים שעשית באמצע הלילה, היו כדי לבדוק שוב ושוב שאני לא טועה. ועכשיו כמו שראיתי גם את לא טועה"
מחייכת אליו בהבנה כואבת לגבי מה שהוא הולך להגיד.
"לא טעיתי. הטבעת התפרקה. נשברה לשניים והפורט שלה הלך לטייל בחלל הבטן. הבטן שלך מודלקת כולה. כל חלל הבטן. הקיבה שלך קרועה. אני ספרתי בצילום 4 חתכים"
תוך כדי מסמן לי בצילום את החתכים שנראים כמו קניונים במדבריות נבאדה.
"אני רואה מיקום של חלק אחד של הטבעת והפורט. את החלק השני אני לא מוצא. מקווה שבניתוח יהיה יותר פשוט".
מציין בפני את תהליך הניתוח, מונה את הסכנות, את הצלקות, ההחלמה הארוכה, הכאבים, ולא שוכח לציין שהניתוח מסובך מאוד.
"את תאושפזי כאן קודם כל 5 ימים בצום מוחלט עם אינפוזיות בלבד וכמויות אנטיביוטיקה אינסופיות שיוחזרו לוריד שלך. חלל הבטן שלך עכשיו ספוגי לחלוטין כתוצאה מהדלקת וחייבים לחזק אותו ולהבריא אותו ככל האפשר"
מלטף את ראשי ויוצא מחדרי.
אני המומה.
בוכה.
בעלי לידי, מחבק אותי חזק. מלטף, מנשק.
הפחד משגע אותי. כבר מריחה את ריח ההרדמה. טועמת אותה בפי. היא מגעילה. כמה פעמים בחיי עוד אטעם את הטעם הנוראי הזה?
חברים ומשפחה גודשים את מיטתי.
פרחים, ממתקים ושתייה בכמויות אדירות ממלאים את הארונית שלי. כל ערב בעלי לוקח הכל הביתה. ממילא אין לי שימוש לזה.
יום הניתוח מגיע.
אני ראשונה ברשימה. ככה זה ככל שהניתוח מסובך יותר אתה מוקדם יותר בסדר הניתוחים. 4 שעות הרדמה.
התעוררתי אחרי 6.5. הניתוח התארך כי לא מצאו את החלק האבוד בקלות.
כאבי תופת בכל גופי.
זריקות מוחדרות לגופי להקל עליי. מביטה בטשטוש על עצמי.. צינורות מכל כיוון אפשרי, כולל זונדה מהאף לקיבה.
סיכות על ביטני. מאוחר יותר ספרתי כ- 30.
החלמה איטית. המטומות שלא החלימו כלל.
נקזים שלא הפסיקו לנקז.
גרון ניחר.
מים.
אין כמו טעם המים על לשון לאחר 4 שבועות וקצת שלא הרגישה כלום.
אחרי חודשיים שוחררתי לביתי.
זיהומים חוזרים ונשנים של חלל הבטן הצריכו פעמיים אשפוז חוזר לצורך פתיחת התפרים וניקוז הדלקות.
הרופא התלוצץ איתי תמיד.
אמר שאני תמיד אזכר אצלו כילדה היפה עם הריצ`רץ`.
בהתלוצצות כלשהיא נזפתי בו בהומור שאם כבר חתך עד הטבור לא יכל כבר לעשות לי פירס???
הוא גיחך... אהב את הילדה שלא איבדה את ההומור אף פעם.
שמהיום השלישי אחרי הניתוח שהתחלתי לחזור לתודעתי, צחקקתי עם הרופאים, הסתלבטתי על כל העולם.
כאבתי לבד. בלילה.
מול כולם הייתי חזקה, צוחקת.
היום אני בריאה.
ללא טבעת.
אבל עם ריצ`רץ` כתזכורת לחיים החדשים שקיבלתי בסוף מאי 2005 מד"ר הלפרין.
ופה המקום להודות לכל החברים שלי שלא הפסיקו לבקר ולהתקשר
לאחים ואחיות שלי שבאו כל הזמן והיו בתורנות סביב המיטה שלי.
לגיסים והגיסות ששמרו על הילדים ובאו גם הם לבקר ככל שהתאפשר להם.
לאחייניות שלי שציירו לי ציורים בכמויות ששום מפעל נייר לא יכל לעמוד בהן.
לאחיות ביה"ח שסבלו את הקריזות שלי.
לרופאים שטיפלו בי במסירות ואהבו אותי על מי שאני עם הקריזות אבל בעיקר על החוזק הנפשי.
לד"ר הלפרין - אתה בשבילי תמיד תהיה הרופא!
לבעלי לשעבר שלא מש ממיטתי וסבל את כל הגחמות שלי והקריזות האהבה והכעס.
ולעצמי,
שלא ויתרתי.
שנלחמתי.
ואני גאה לומר שניצחתי!
ולכם, לכל מי שקרא את הכל עד הסוף.
<תמונות של הצלקות:
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?entryid=676078&passok=yes>
