"ככה, כמו שאני, כמו שהבטחתי לעצמי,
אני לוקחת שוב את עצמי בידיים.
ככה, בלי חלומות, בלי טעויות של מתחילות,
בלי ערמות של ציפיות עד השמיים.
ככה, כמו שאני, כמו שהבטחתי לעצמי,
אני לוקחת את העניין ברצינות.
ככה בלי מהומות, בלי להוסיף משמעויות,
אני לא מוותרת על ההזדמנות.
למה עד שהגעתי, עד שנגעתי,
קצת נעלמתי, קצת השתגעתי?
לא שהייתה לי ברירה,
פשוט ככה יצא...
ככה, איש אמיתי, יצא שנשארת פה איתי,
באיזו קלות שולח ידך ונוגע.
ככה, יצא שאותי, אתה מעלה בחכתך,
לא מעלה בדעתך שאשתגע...
ככה כמו שאתה, ממש כמו בפעם הראשונה,
אני לוקחת עם הכאב והקושי.
ככה כמו שאני כמו שהבטחתי לעצמי
לא לאבד את שפיותי כל פעם שטוב לי.."
מילים ולחן: איתי פרל
++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
איזה שיר מדהים.
שיר כל כך מהחיים, כל כך משקף מציאות עכשווית לגביי.
שמעתי אותו פעם אחת ופשוט הזדהתי עם כל מילה ומילה.
העובדה שאני אוספת את עצמי בידיים והתחלתי בדרך חדשה בחיי.
והדרך הזו כל כך זוהרת ומקסימה ומצד שני אפלה ומפחידה.
לפעמים אני מסונוורת מכל היופי שיש בדרך הזו, ולפעמים נכנסת למעגל של אפלה מפחידה, פחדים, חרדות מוזרות ביותר.
על הטוב והכיף אין מה לומר כל כך, כי זה בעצם להרגיש כמו ציפור דרור קטנה שהוחזקה בכלוב ולפתע הכלוב נפתח ושוחררתי לעולם.
הטעם של החופש מתוק יותר מכל שוקולד שאי פעם טועמים.
יבין רק מי שעבר את התהליך הזה גם.
ובכל זאת עם כל הטוב הזה, ונעים... יש פתאום תחושה של קדרות קלה
כמו תחושה שקצה אצבעות של שלד ישאירו על גופי במגען הקר והמנוכר
למה עד שהגעתי, עד שנגעתי,
קצת נעלמתי, קצת השתגעתי?
כי עד שהגעתי באמת למקום ההוא שמרגישה בו כמו בערסל של העולם, מוגנת ובטוחה, ונגעתי באושר העילאי הזה...
האושר שמותיר אותך חסרת נשימה
שמצמרר את גופך בכל פעם שאת חושבת כמה מאושרת את
אושר שמרפה את כל גופך בלאות מתוקה
אושר נקי מהמקום הכי עמוק
אושר שחיכה שם שנים להתפרץ
אושר של הערכה עצמית מחודשת
אז למה ככה פתאום אני מרגישה צורך להיעלם? לברוח? משתגעת ממש....
מאיפה הפחד הזה שחילחל אל חיי?
הפחד לאבד את האושר?
הפחד שההיסטוריה תשכתב את עצמה?
הפחד שאולי לא באמת השתניתי כל כך?
הפחד שאין לי באמת חופש, אלא שרק החלפתי כלוב מתכת בכלוב זהב?
איך נוגעים בפחד?
איך מסלקים אותו?
או שאולי בכלל לא....
אולי הפחד נותן לי פרספקטיבה טובה וריאליסטית יותר לחיים.
מעגן אותי לקרקע המציאות.
מונע ממני לרחף על ענני האושר הורודים שמתפוגגים בגבהים גדולים...
שאולי בעצם הפחד שומר עליי?
ככה כמו שאני כמו שהבטחתי לעצמי
לא לאבד את שפיותי כל פעם שטוב לי..
ככה בדיוק אני רוצה.. להישאר שפויה
למרות שכל מי שמכיר אותי יודע שזו משימה כמעט בלתי אפשרית...
תמיד הייתי, בעבר, בהווה וכמעט בטוח שגם בעתיד קצת לא שפויה
אבל לא רוצה לאבד את שפיותי לגמרי... על זה אני עומדת בתוקף!
לא רוצה לאבד אותי באושר שמציף אותי
איבוד של עצמי גורם לאיבוד של האושר וגורמיו
אז איך, איך מוצאים את קו הזהב העדין הזה בין ככה לככה?
לפני 17 שנים. 31 במאי 2006 בשעה 18:39
