בית הכאב והתענוג

<נכתב במקור אחרי ערב ליל הסדר>

ערב חג...
אני בבית לבד...
השותף נסע כבר בבוקר.
שטפתי כלים...
עשיתי כביסה..
סידרתי את הבית..
אפיתי עוד עוגה...
שטפתי עוד כלים...

ולמרות כל העשיה...
למרות כל התעסוקה...
נשאר לי חור ריק...
משהו חסר.

מתקלחת,
מתלבשת,
מתאפרת
מביטה בחדר השקט, בדירה הדוממת, ודמעה גולשת על הלחי.
השקט הזה חודר ללב.
המיטה המסודרת
הכל כפי שהשארתי קודם.
בדיוק זו הבעיה
חסר לי ההוא שהיה מבלגן
פתאום לבד
חג ראשון בלעדיו אחרי 7 שנים של צמוד צמוד
נזכרת פתאום בכל מיני "חסר לי" ממנו
חסר לי לקבוע אתו מתי הולכים לאסוף דבר כזה או אחר
מתי מבקרים בחג את חמותי והחברים
מתי נספיק הכל...

ובינתיים...
מלהטטת את כל המתנות והעוגות ויורדת לרכב
הזרועות החסונות שלו שהיו מרימות מליון חבילות ומחייך אלי כאילו היו החבילות גור חתולים קטן חסרות לי גם
יושבת ברכב.. שקועה במחשבות...
והוא לא שם לחלוק אותן איתי
רוצה לספר לו על השינויים שאני מתכננת בבית..
שיעזור לי בזה או בזה....
אבל הוא כבר לא יעזור...

יושבת לשולחן הסדר....
כולם בזוגות... עם ילדים או בלי...
ואני לבד...
לוחץ בגרון
עיניים מטושטשות מדוק הדמעות
אחותי שואלת אם אני עייפה כי עיניי מבריקות
אני מהנהנת.. הגוש תקוע...לא יכולה לדבר...
מרגישה את הדמעה הראשונה גולשת באופן עצמאי על הלחי
רצה מיד לשירותים ונותנת דרור לגוש
והוא יוצא
והוא כואב
והוא עצוב
והוא שלי
אף אחד לא יבין כאן
אף אחד לא יוכל לעזור
הלב כואב
החלטות שכאלו שעשיתי בחיי...
לטובתי..
אני יודעת

אבל כרגע זה כואב...

כמו ניתוח שעוזר להבריא ולהיות חזקים יותר....
אבל בהתחלה הצלקת כואבת...
שורפת..
וכל הגוף כואב גם...

אבל זה מגליד...
לאט לאט...
זה יעבור
מתישהו
אני אשרוד...

אני טיפוס שורד...

חג שמח לי...