את סוררת!
לא מאולפת, לא ניתנת לאילוף, גורת אריות פראית, ילדת פרא.
אוףףף כמה פעמים אפשר לשמוע את מחול המילים המעצבנות האלו?
שוב ושוב...
רוב הגברים בחיי אמרו את המילים האלו בהקשר כזה או אחר.
בהקשר של רוגע או כעס.
למה כל אחד בחיי רוצה לאלף אותי?
האם נדמה להם שאני אריה בקרקס? צליפת שוט ואני קופצת ממושב אחד לשני ומחכה בשקט להוראה הבאה?
תמיד נהגתי לעשות דברים "דווקא"...
כשציפו ממני לא`, עשיתי ב`. אהבתי לשגע את הגברים שלי.
אין דבר משובב נפש יותר מגבר שמתחרפן מהאישה שאיתו...
שהוא חושב שהוא שולט בה כשבעצם היא מחזיקה את חוטי נפשו חזק חזק כמו מפעיל בתיאטרון בובות.
מושכת באיזה חוט שנוח לה כשהיא רוצה תגובה כזו או אחרת.
נכון,
יש מקרים שהחוטים מסתבכים ולפעמים כשמשכנו בחוט א` קיבלנו תגובה ח`...
יש טעויות גם בהנהלה לפעמים.
אבל משהו בשנים משנה את האדם.
לפחות אותי.
לפתע לא נהנית להחזיק חוטים בידיי.
לא רוצה למשוך שום חוט.
מרגישה כמו גורה חדשה שבקעה כרגע מהקליפה... עם נפש סוררת אבל עדיין, מחפשת לי מאלף מוכשר, מיוחד.. כזה שידע לאלף אותי....
רוצה להיות תלויה על חוט של אותו אחד, שיעשה בי כרצונו.
לא כולי על חוט... אבל שיהיו אולי 1 או 2 חוטים שמחברים בינו לביני....הדדיים,
שאני אוכל למשוך חזרה גם מדי פעם...
אבל שהוא יעשה את רוב העבודה...
שיהיה לי שקט...
והנה הוא בא... המפעיל בובות המוכשר שלי... הפך אותי לבובה (כמעט) מושלמת שלו.
מושך חוט כאן או שם ואני מגיבה כפי שצריך.
אוהבת את המשיכות האלו.
המשיכות שמשייכות אותי כל כך למחזיק בקצות החוטים...
למאלף האריות (או גורות האריות) שמצליף בשוט ואני נעמדת ומחכה לפקודתו...
אז נכון...
גם אני כמו האריות בטבע.. אוהבת להשתובב מדי פעם.. להמרות את פי המאלף.. לחשוף שיניים...לנהום קצת בגררר ומיאוווו...
ומיד אח"כ להתכרבל לרגליו... להביט בו בעיני האש פאפי גדולות... מחכה שיסלח על מרדנות טבעית...
כזו שאט אט משתחררת מעצמותיי...
אבל לא לגמרי...
שהרי אם אוהב.. אז בטח אוהב גם את זה... את האתגר שבאילוף...
את הכיף שבעמידה איתנה מול גורה עם עמוד שדרה של לביאה...
את הניצחון והחיוך הקטן בזווית פיו כשאני מתכרבלת לרגליו...
ואני.. אני מתגעגעת למאלף שלי...
לאריה שלי
לאדון האריות שלי
מכורבלת בשקט...
מחכה לו
שישוב
גורה סוררת בהמתנה....
לפני 18 שנים. 25 באפריל 2006 בשעה 21:19
