מולים

-אני יכול? בבקשה?
-יכול מה?
-לרדת לריצפה.
-עוד לא. תביא לי בבקשה קפה וכוס מים עם קרח ושב לידי על הספה.

הוא היה עגל קטן כלוא בגוף של שור מגודל. גבוה, רחב, חזק, רעמת תלתלים וזקן קטן, בדיוק בנראות שאני אוהבת. נפגשנו באירוע כלשהו של עמותה כלשהי של רוחניקים פרדס חנאיים שאספו תרומות לאסם תבואה חדש או משהו בסגנון. הוא ניצח בתחרות סחיבת חבית עץ ועכשיו היה מוקף באורחות האירוע. הן הציעו לו מים, מיץ, פרי או כריך ובעיקר בעיקר הציעו את עצמן. ניכר היה שהסיטואציה לא נוחה לו בעליל והחלטתי להרוג שתי ציפורים בבת אחת.
פילסתי את דרכי אליו בעודי לובשת את החיוך הכי גדול שלי. יד על החזה, שבירת דיסטנס מיידית ומבט ישיר בעיניים.
-דורון! איזה כיף להיתקל בך! שנים! אנחנו חייבים להתעדכן! בוא, נשב בחוץ.
בלי לחכות לתשובה שילבתי את ידי בידו ומשכתי אותו אחרי אל השקט והחושך ששררו מחוץ לדלת.
אחרי שהתיישבנו על גדר אבן במרחק מה, עדיין שלובי ידיים, כמו זוג פנסיונרים, הוא חייך במבוכה ואמר
-בטח התבלבלת. לא קוראים לי דורון ואנחנו לא מכירים.
-אז למה הלכת איתי, לא-דורון?
-הן שיגעו אותי, אבל לא ידעתי איך לצאת בלי לפגוע.
-מזל שהייתי שם, הא?

מי שלא ידע - בפרדס חנה לא נשארו יותר מדי פרדסים, מה שלא הפריע לנו למצוא פינה נסתרת. נשענתי עם הגב על הברוש, הנחתי רגל אחת על כתף האיש שרכן מולי וגיליתי שהוא טוב לא רק בלדבר עם הלשון הזאת שלו. ראיתי שהוא נהנה מכל רגע, מביט עליי מלמטה בעיניים מצועפות, מתענג על אצבעותיי המושכות בשיערות ראשו.
אחרי שגמרתי כמה פעמים נשארתי עומדת, נשענת על הברוש, מסדירה נשימה. הוא נשאר לשבת לרגליי, פרצופו רטוב ועיניו בורקות.
-בטח התעייפת לעמוד ככה.-הוא ספק שאל ספק אמר.
-על האדמה בטוח לא אשב.-הצהרתי בנחישות.
ואז הוא הפתיע אותי. בתנועה אחת חלקה הרים את עצמו, התקרב לעץ וירד על ארבע, מציע לי את גבו ככסא ואת הברוש בתור משענת.
-זה פתרון נהדר. תודה. - את החיוך שלי הוא לא ראה, אבל בהחלט שמע בקולי.
-נוח לך?
-כן, מצוין. ולך?
-כן. - הוא לקח אוויר, התכוון לומר עוד משהו, אבל המשיך לשתוק.
-יש לך משהו להגיד.-ציינתי.
-לא, לא, כלום.
שוב הנשימה הזאת ושוב שקט.
-לי ברור שיש לך מה להגיד, אז תגיד.
הוא נושם עמוק, בולע רוק ושותק. ליטופי השיער הפכו בבת אחת ללפיטה וסובבתי את הראש שלו אליי, מבט בעיניים. האור המועט שהיה במקום סיפק אווירה מסתורית והוא גמע אותי בעיניו, כמו מביט על פלא עולם.
חיכיתי שידבר.
- אני יכול בבקשה...לקרוא לך גבירתי? - כאן האומץ שלו נגמר והוא מוריד עיניים לאדמה.
הרמתי את הראש שלו בעדינות, בליטוף של הזקן, שיסתכל עליי.
-נדבר על זה מחר, על קפה, כמו בני אדם מתורבתים. אתה מסוגל לנהוג?
הוא היה מסוגל. לנהוג וגם לרדת לי עוד פעמיים ברכב כשליווה אותי לחניה וגם לעדכן שהגיע בשלום ולשלוח לי את הכתובת, כדי שאגיע אליו למחרת.