יש לי קטע כזה...
בהרבה מובנים אני כמו כלב צייד, צריך את המרדף, צריך להשיג את הבלתי אפשרי.
אני תמיד דוחק את עצמי להיות הכי טוב שאני יכול.
תמיד ארצה ללמוד יותר ממה שאני יכול לקלוט.
תמיד ארצה להתאמן יותר ממה שהגוף מסוגל.
תמיד אשים לי את המטרה קצת מעבר לאופק.
כל אלו מביאים אותי לקצה.
שם, במקום הזה, אני הגרסה הכי טובה של עצמי.
שם, אני חד כמו תער.
שם, אני רגיש עד אין קץ.
שם, הכל אפשרי.
הבעיה היא להגיע לשם...
בחיי היומיום, לא תמיד יש לי אחרי מה לרדוף.
לא תמיד העולם מציג בפניי את המכשול האולטימטיבי, זה שמדליק אצלי את היצר.
ואז היא מגיעה.
היא מזכירה לי שיש לי עוד דברים לרדוף אחריהם.
והיא מזכירה לי שאני רוצה להיות הכי טוב בשבילה.
היא לא צריכה להגיד הרבה כדי לגרום לי לרדוף, הנוכחות שלה מספיקה.
והיא? היא לא מודעת.
היא לא מודעת ליצר הזה שבתוכי.
היא לא מודעת לכך שבשבילה אני ארדוף ואשיג את הבלתי מושג.
עבורה, אני פשוט אני.
אז כשאין לי אחרי מה לרדוף, מספיק לי להסתכל עליה.
והמרדף יתחיל שוב...
בשבילה.
