יש משהו בקונספט של nemesis
שמעביר אותי למוד הישרדותי, חד, מדויק.
האינפורמציה זורמת מהר יותר
מעובדת מהר יותר
הגוף נדרך
תרחישים נזרקים לאוויר
המוח הופך למכונה לקבלת החלטות
עלות תועלת, רווח הפסד
מודלים פסיכולוגים
מודלים חברתיים
איפכא מיסתברא
והרשימה עוד ארוכה, הכל מתנקז אליו.
למען האמת, אין לי הרבה כאלו, אפשר כנראה לספור אותם על יד אחת תוך כדי החזקת מספריים.
צריך להיות מאוד שונה ממני כדי להיכנס לקטגוריה הזו...
כמה שונה?
קומוניזם וקפיטליזם
שמן ומים
שמיים וארץ
האנטיתזה לכל מה שאני מייצג.
The antichrist.
The Joker to my Batman.
כשהדבר היחיד שיש לנו במשותף היא העובדה שלשנינו יש שתי ידיים ושתי רגליים, המצב חמור.
ולמה ההקדמה הארוכה הזאת?
כי אני לא איש מדון, לרוב אבחר לראות את המשותף ואחפש (אקטיבית) על מה אפשר לבנות, גם אם זה הדבר הכי קטנטן שיש.
אבל איתו אני לא יכול להשלים, הפער גדול מדי.
אני מעדיף לשכב עם האפיפיור ולא להיות איתו באותו החדר.
אני מעדיף לאכול את הקקי של החיה ממנו עושים קפה, לפני שזה נהיה קפה. מהמקור.
הוא לא יכול להיות חלק מהחיים שלי בשום צורה, לא משיק, לא ליד, לא בכאילו. כלום.
וזה לא כי אני לא רוצה, אני לא מסוגל.
ונחזור אחורה, לתחילת הפוסט...
אני לא חיי ככה.
ברוב המוחלט של חיי אני מפזר חיוכים, מעדיף לאהוב מאשר לשנוא.
תמיד אהיה המגשר, אנסה לאחד.
אבל כשהוא בסביבה מישהו צריך לזוז
הוא או אני
שחור או לבן
כאן נכנס המוח לפעולה, מנסה להיות זה שנשאר על הלוח.
האם לבצע מהלך כזה, או אחר?
מה ההשלכות של כל מהלך?
אבל לפעמים גם הוא מפסיד במשחק.
וכשזה קורה, אני צריך לזוז.
אני עדיין לא יודע מי ניצח פה.
אבל דבר אחד ברור לי.
אני לא יכול להשלים עם הנוכחות שלו, ונקודת ההכרעה מתקרבת.
