BIG BANG

היא היתה הילדה הכי יפה בגן וגם צמחה להיות אישה יפה. היא עבדה בחנות הפרחים וידיה היו יבשות ופצועות כמעט תמיד בגלל גיבעולי הפרחים הדוקרניים.
אבל העיניים שלה, מלאות הים והשמיים משכו כל שימת לב משאר גופה,
שאליו לא נתנה תשומת לב מיוחדת.
היא היתה עדינה, עדינה ומפונקת. רכה, מבט חם וכובש .
היא היתה ילדה של אבא או של אמא.לבושה היה מרושל, אך על הגזרה הדקיקה שלה, הכל היה נראה כמו לבוש נאה לבת כפר, כאילו התכוונה לשיק מסויים, כאילו שמידת החולצה שלא נצמדת לגופה וגדולה עליה בכמה מידות נועדה להיות בדיוק רפויה דיה בכדי שניתן יהיה להשחיל יד מבעד לצאוורון הגזור הישר לחזה הזקור שלה.
גם החצאיות הזרוקות שלה, לא נראו כמו חצריות של אישה שמרנית, היא עירבבה צבעים עם אפורים ופרחוני עם כחולים וצעיפי צעיפים שקישטו את הכל בבלאגן גדול.
תלתליה הארוכים גלשו עד ישבן. ישבן חצוף ומלא ביחס לגופה הדקיק, וזה השווה לה מראה נשי,
עגול שהתחבר מצויין עם עינייה הרכות.
היא אהבה שקוראים לה בשמות חיבה. מאחר והוריה לא היו נדיבים באותיות שמה וקראו לה שי.
יצא שרב חבריה קרוא לה שייקה, צ'יקי, או שוקי.. אף אחד לא קרא לה בשמה.
גם הוריה קראו לה שיצ'וק.. וההתבגרות שלה לוותה בשמות חיבה.
יש לה בן זוג. כבר שלוש שנים. נחמד ומתוק, רך וחביב, מבין, מלטף , אוהב ומתחשב.
והיא ביחד איתו ועם שאר חבריהם- ילדי הפרחים עשו הכל באהבה , בנעם, בהנאה ובנתינה.
טוב, כמעט הכל. בבחינה המינית, הם לא היו ממש שיתופיים עם החברים, גם לא ברמה המילולית ולא שיתפו ולא חלקו מידע.
באחת הפעמים שנצטרכה לסגור את נות הפרחים, הגיח בחור כבן 30, גבוה,שיער בהיר,מראה של בן משק מחוספס,או יוצא יחידה קרבית.
הוא הוריד את משקפי השמש, חייך אליה ובמבט נוקב אמר
"אני מקווה שאני לא מפריע לך לסגור את החנות, אני צריך זר פרחים, יש לך זמן בשבילי?"
הוא היה הטיפוס ההפוך והגמור מבן זוגה-אורן. אבל הוא מגנט אותה. היא הצליחה להסדיר נשימה אל מול העיניים היוקדות שלו וביטלה עצמה מייד.
"כן, בטח, אני יכולה לחכות עוד כמה דקות עם הסגירה, מה אתה צריך?"
היא הפנתה לו את הגב, ע"מ לפתוח את דלת חדר העבודה שבה עושים סידורי פרחים ובה נמצא השולחן הגדול בו היתה פוצעת ידיה כל יום...
זה נתן לו מספר שניות בכדי להביט לה בישבן, ברגליה, בסנדליה..
"מעניין אותי לראות אותך לבושה אחרת" הוא אמר בלי לחשוב פעמיים, בקול סמכותי וקר, חסר אינטונציות כמעט.
הלב שלה קצת נעצר. האיש החצוף הזה, עוד לא מכיר אותה וכבר משתלט לה על החיים, ומה אם אני ככה אוהבת? חשבה לעצמה, אך העיניים שלו, הקור שלו, הכח שיש לו בקול, העוצמות שלו - היא לא יכלה להם
"איך אחרת?" היא ענתה בעדינות
"אני אראה לך. מה את עושה בערב?"
"אני צריכה ללכת ל.."
היא הפסיקה את המשפט באמצע. משום מה לא רצתה לספר שיש לה חבר. היא לא רצתה לגדוע את מה שחשבה שיהפוך להיות מחמאה גדולה. היא חשבה לתת לעצמה לראות האם גבר כזה עשוי לחשוק בה ולא יותר. היא רק תראה שהוא רוצה. היא כמובן לא תעשה כלום , חשבה לעצמה.
"לאן?" הוא לחץ
"להורים, הבטחתי שאבוא"
"טוב, אני אחכה לך כאן בעשר, עד אז בטח תסיימי"
"אממ, בעשר? ומה? לאן נלך? לא הבנתי "
"תחכי לי כאן בעשר. תסמכי עלי, אני לא הולך לאנוס אותך"
היא צחקה, הלב שלה דפק, היא צחקה ורעדה.
מה תגיד לאורן? איך תגיע בעשר? מה יעשה בה? מה היא בכלל מרשה לעצמה להגרר לסצנה כזאת? האם זה כבר בגידה?... כל השאלות האלו ריצדו לה בראש והיא לא הצליחה לסרב לו. לא רצתה לסרב.
"אחכה כאן בעשר"
היא רצה הביתה, התקלחה וסירקה שיער, פתחה את תלתליה הרכים, איפרה את עיניה הכחולות שנראו כמו ים בלילה, כמו ים אחרי שקיעה. כמה רכים היו הריסים שלה, השפתיים שלה ..כל פניה היו אור ורכות.
היא עמדה מול הארון והמשפט שאמר לה על הבגדים הידהד לה
{מעניין אותי לראות אותך לבושה אחרת}..{מעניין אותי.. לראות אותך.. לבושה אחרת}
היא הוציאה את בגדי האחרת שלה.. וחשבה למה הוא מתכוון אחרת?
בגדי האחרת שלה כללו בסך הכל מכנס שחור אלגנט וחולצת סריג שחורה צמודה.

היא עמדה שם בחמישה לעשר, וכל דקה שנמשכה נצח היא ניסתה להסדיר נשימה, להסדיר שיער, להסדיר איפור, להסדיר חזיה, להסדיר דופק, להסדיר.
אחרי רבע שעה ארוכה מאד הוא הגיע, לבוש שחור, מעיל ארוך מצמר דק הגיע עד מגף ומגולח.
הוא לא הוציא מילה, נעמד מולה, מביט בה ארוכות,לקח את ידה ובסימן ראש סימן תזוזה.
היא לא לקחה את ידה חזרה ולרגעים התביישה ביבשושיות של עור ידיה.היא צעדה איתו כמו ילדה מבלי לדעת לאן יקח אותה ומה כוונתו. התמימות שלה לא היתה שם, אך היה לה נח לחשוב שהיא תמימה מכיוון שלא רצתה להתחיל להיות עם יסורי מצפון כלפי אורן בטרם עת.
הוא הגיע לבניין שבו הוא גר. העמיד אותה צמוד אל הקיר ולא טרח להדליק את אור חדר המדרגות.
הוא התקרב אליה כך שיכלה להריח את הבושם שלו וכמעט שלא הצליחה לכבוש את ידיה מללטף צווארו.
"אני מעלה אותך אלי, אין לך מה להבהל ואין לך מה לשאול, את עולה. אבל דעי שמרגע שאת אצלי, את עושה כל מה שאני מבקש, אני יכול להבטיח לך שכשתרצי להפסיק את תוכלי,נקבע קוד מסויים"

"אני חייבת להגיד שזה קצת מוזר לי, מה ז"א -- כ-ל מה שאני מבקש?"
"את שואלת שאלות, שאת התשובות את גם ככה תקבלי בעוד כמה דקות, את בטוחה שאת רוצה תשובות כבר כאן? בחדר מדרגות?"
היא חשבה, שאולי אם היא תקבל תשובות בחדר מדרגות , היא תצטרך ללבוש את ההגיון, המצפון והחשיבה הזוגית שלה, והעדיפה לשתוק ולעלות אחריו.

להפתעתה, הבית שלו היה מסודר,נקי, ריחני..
הוא לא חיכה ולא ביזבז דקה מיותרת
מייד הגיש לה ליד שמלה קצרה שחורה,נשית וחשופה
"תלבשי"
היא בלעה רוק, התחילה לחשוב לאן הדבר הזה הולך, מה קורה כאן, איך זה שהיא מכושפת מכל מילה או ציווי שלו, הפמינסטית שבה רצתה לזרוק לו את השמלה בפרצוף, אך הילדה הקטנה של אבא רצתה להתלבש בשבילו.
היא לקחה את השמלה ,הרכינה ראש ועמדה ללכת מהורהרת אל חדר השירותים להתלבש.
"לאן את הולכת?"
"ללבוש את מה שביקשת"
"תתלבשי כאן.מולי"

היא חשבה על זה בשקט מספק שניות. ובדממה שעטפה את הסלון.. היא החלה להוריד מכנסיה וחשפה תחתון ,הצמידה רגליה בחוזקה כאילו שתצליח להסתיר משהו בהצמדות ירכיה.
היא הסירה את חולצתה ושדיה נגלו עירומים, ללא חזיה, עורה היה מצומרר וקר.
היא לקחה כמה שניות לאסוף את עצמה ולהמשיך במשימה..
בזמן הזה.. הוא הספיק להתקרב אליה. היא הביטה בעיניו מהאין מרחק שעמד בו וכמעט שרצתה שיאסוף אותה אליו, בין ידיו.
הוא שלח ידיו אל תחתוניה והחליק לה אותם מטה.
היא נשארה עומדת עירומה לגמרי, תחתוניה כרוכים על קרסוליה.. והשמלה בידיה..
"ללבוש?"
"כבר אמרתי לך מה לעשות. אמרתי לך ללבוש"
"פשוט, הורדת לי את התחתונים אז חשבתי.."
"אל תחשבי, פשוט תהיי ותעשי"
היא לבשה את השמלה הקצרה, והרגישה את הקור בין רגליה, את הרטיבות זולגת על ירכיה, היא סידרה שיער מאחוריה אזנה, הדופק לא נח לרגע, ונשארה עומדת בשמלה הקצרה אל מולו, מחכה שיביט ויהיה מסופק.
הוא ניגש אליה וסובב את פניה אל הקיר. הצמיד אותה לקיר, נצמד אליה.
"עכשיו את מבינה איך אני אוהב לראות אותך, עכשיו את מבינה מה אני רוצה שתלבשי עבורי, ככה יהיה לי קל להרים לך את השמלה ולעשות בך מה שאני רוצה, כמו שהבטחתי אני לא הולך לאנוס אותך, אני אתן לך צ'אנס לבקש את זה, להתחנן לזה. את תגיעי לעבודה מחר ככה, בלבוש הזה בדיוק, בלי תחתונים מתחת. ובשעה עשר בבוקר, אני אבוא לראותך, אם תהיי לבושה בשמלה, אני לא אחליף איתך מילה לפני שאחדור אל כל חור בגופך ואעשה בך שפטים, ואם תלבשי את מה שאת תמיד לובשת אצא כמו שנכנסתי בלי לאמר מילה.
" אבל, השמלה הזאת, קצרה מידי, יבינו שזאת לא אני, וישאלו אותי, ומה אני.."
"זה מה שאני אומר ואת תעשי את החושבים שלך"
הוא הכניס יד מתחת לחצאית והעביר אצבעותיו בין רגליה
היא עצרה נשימתה ועצמה את עיניה, פיסקה שפתיה, רגליה מעט וניסתה לנשום נשימות קטנות ונמרצות שוב.
"את רטובה.. וזאת רק ההתחלה שלך אצלי, לא יהיה יום שלא תהיי רטובה בו בשבילי, מהבוקר עד הערב, כל רגע נתון, כל שניה, כל מחשבה, תרטיב לך את הגוף והנשמה, מעכשיו את שלי, וכל מילה שלי היא טאבו, את תעשי ותנשמי את הפקודות שלי,ותהיי מאושרת מכל ציות שלך ומכל הנאה שלי"
היא הנהנה..
הוא החדיר לה אצבע עמוקה עמוקה שכמעט הרימה אותה במעלה הקיר אליו היתה צמודה
"את לא תקבלי את החדירה שלי היום. קיבלת משימה ובסופה מתנה. אם תגיעי מחר לעבודה כמו שביקשתי, תקבלי את המתנה.
ועכשיו.. לכי הביתה.. אני אראה אותך מחר בעשר.
הלילה עבר עליה בלי שום מחשבה של יסורי מצפון, כל התחושות של פרפרי ענק עשו סימנים לחלומות טובים ולחיוך , הדבר היחיד שהפחיד אותה זה הבוקר וההתמודדות עם השמלה הכל כך לא אופיינית לה. היא לא רצתה שיתאכזב. היא לא רצתה שיראה שלא עמדה בבקשה שלו..
בבוקר עמדה מול השמלה השחורה, ולא הבינה איך תלך לעבודה עם מה שנראה כמו תחפושת בעיניה..
היא לבשה את השמלה, ועליה לבשה חולצה ארוכה ומעל את החצאית האדומה שלה..
בשעה תשע וחצי בבוקר, קיוותה שרק היא תהיה בחנות, ותוכל להסיר את המעטה ולהשאר בשמלה הקטנה..
ומשזה לא קרה.. חשבה שאולי שכשיבוא, היא תחייך אליו ותגרום לו להבין שמתחת לחצאית האדומה הארוכה, מסתתרת לה שחור שמלתו כמו שביקש ממנה..

בשעה עשר היא היתה בדלפק, מרוגשת עד כאב ומפוחדת קצת..
הבוסית שלה היתה בחדר המחסן שבו מסדרים זרים.
הוא נכנס בדיוק בעשר. הביט בה במבט מאוכזב ושתק.
היא חייכה וניסתה לחשוף כתף מתוך החולצה בכדי להראות לו את כתפיית השמלה המצבצבת.
אך הוא סובב ראש ופנה ללכת, בלי להוסיף מילה.
היא יצאה מהחנות ורצה אחריו
"אבל, אבל, אני לא יכולתי, יש אנשים, הנה לבשתי אותה, עשיתי מה שביקשת, חכה רגע"
"אמרתי לך, שמלה ורק שמלה וגם אמרתי לך מה יהיו התוצאות אם לא תלבשי את השמלה, אמרתי לך שאני אלך"
"כן אבל לבשתי, רק שלא יכולתי להיראות ככה, אז שמתי על זה חצאית וחולצה, סליחה, נו, סליחה"

" את כנראה לא מבינה, אין אצלי לא יכולתי להיראות ככה, ככה את תראי מעכשיו, את לא מבינה את זה כנראה.."
"כנראה שלא, אני לא יכולה להיראות ככה, אני.. זה מסובך.."
"את יודעת שזה לא עובר בשתיקה דברים כאלו. לכי לעבודה, תגידי שאת צריכה לצאת לשעה, וחכי לי בחדר המדרגות רק עם השמלה"
היא הרכינה ראש וחזרה לחנות.. מהססת, חושבת איך לשאול.. איך להגיד.. לאן תתרץ את היציאה
היא נשכה שפתיים.. והתאמצה למצוא תירוץ
הטלפון שלה זימזם SMS
"אהובתי,הצלחתי להשיג לי חופש לשבוע הבא! אנחנו טסים לברצלונה"
דמעות החלו לרדת לה, המצפון הציף, הכאב היה חד ונורא.
אורן -חזר למחשבה, לתמונה. מקסים כתמיד, אוהב , רך, מתוק ומתחשב.
היא נכנסה לשירותים, הסירה את השמלה השחורה דחפה אותה לשקית.. לקחה דף ושירבטה עליו כמה מילים..
"אני כבר חוזרת" צעקה לבוסית שלה לחדר העבודה.
היא רצה כמו מטורפת אל הבניין שלו, תלתה את השקית על ידית הדלת, דפקה החוזקה על הדלת וברחה.
הוא פתח את הדלת, הבחין בשקית ובה השמלה והפתק שכתבה בו
"מצטערת , פשוט לא יכולה"