מכיר את זה שנגמרות המילים?
שכל מילה שתגיד רק גורעת מהכל?
אז נגמרו לי המילים איתך.
אין לי איך להסביר לך,
כמה רציתי אותך.
כמה חשבתי עליך,
כמה רציתי שפשוט תבוא שוב.
שתופיע.
שתגיד שהתגעגעת.
אין לי איך להסביר כמה החיים שלי התנקזו לרגעים האלו שהיית פשוט מופיע בשנתיים שהיית בחיים שלי.
אין לי איך להסביר כמה נמשכתי.
כמה רציתי לספק,
לרצות,
לעשות כל דבר שירצה אותך.
שישמח אותך.
שידהים אותך.
אין לי מילים לכמה רציתי לשחזר את מתנאל שהכרתי בהתחלה.
זה שנלחם על פאקינג להיפגש איתי.
זה שנלחם על לבוא אליי.
שהרגיע אותי.
זה שידע להגיד את המילים הנכונות גם כשהכל לא היה נכון.
זה שהעיר אותי למציאות שלא הכל ורוד בעולם שמנסים לייפות.
זה ששם לי מראה.
זה שביקש שאני אהיה אוזן קשבת.
זה שנמשך וגרם לי להימשך.
היית כל כך אבוד,
ואני לא רציתי להיות פתרון,
כי אני בעצמי בעייה לא פתורה.
והרחתי צרות.
מהערב הראשון שדיברנו הרחתי צרות.
ידעתי שתיכנס לחיים שלי כמו כדור שלג.
ידעתי שאתה עלול לרמוס את הכל.
כושר שכנוע מהסרטים.
טונות של כריזמה.
שקים של אמביציה.
שאפתנות.
זיק מיוחד בעיניים שעוד לא ראיתי.
הרחתי כבר מהקול שלך.
למרות שעוד לא ראיתי אותך.
בקיצור צרות.
צרות שהולכות לדפוק אותי.
ודפקת.
דפקת חזק.
דפקת בכל הצורות.
בכל החורים.
התחלת מלדפוק לי את מח הציפור שיש לי.
הסקרנות שהרגה את החתול.
הסקרנות שהחייתה את החתול.
הסקרנות שגרמה לי לבוא עד אליך כמו חתול שמציעים לו חצי קוטג' משומש בקופסא.
ובאתי.
כל כך לא רציתי לבוא.
וכל כך רציתי לבוא כבר.
להבין מי זה שדיבר איתי פאקינג 15 שעות בפון.
מי זה שגרם לי להרגיש אחרי חודשים של תרדמת.
אהבה מהתכתבות ראשונה?
אהבה מהתקשרות ראשונה?
העו"סית שבי רצתה לאמץ אותך.
לפתור לך את כל הבעיות.
וכשידעתי שאין סיכוי לפתור אותן,
העו"סית שבי הפכה להיות זונה לפעם בחודש.
העו"סית שבי ברחה לקיבינימט.
המילים היפות שלך התאדו עם הזמן,
הפכת למישהו אחר.
לא שיתפת.
לא דיברת.
משבר שלך עם עצמך.
ואיתה.
וכל פעם העלית את הרף.
רצית לבדוק עד כמה רחוק אלך.
ואני רציתי ללכת כמה שיותר רחוק.
להגשים כל שריטה.
כל טירוף.
כל גמירה.
לא משנה שנשארתי תלושה.
לא משנה שנשארתי ריקה.
על הזין.
אני גם ככה ריקה ותלושה.
אתה לא הסיבה.
היינו אבודים.
חיפשנו נחמה.
חיפשנו ללכת להזדיין.
לברוח מהבעיות.
נפגשנו בפרשת דרכים,
בדרך ללא מוצא.
במקרה,
או שרק מהשם.
והשם רקם את החליפה שלי ושלך.
רקם את המציאות-לא מציאות שלי ושלך.
הוא גם רקם לך כרטיס יציאה מכאן.
וכל פעם שמתי חומה.
הסברתי לך שאני מתקדמת, למרות שהייתי באותה פאקינג קוביה.
אז חלאס עם אותה מנגינה שבורה.
נגמרו לי המילים להסביר.
חסימה, פרידה, מוציאה מחסימה, אתה מנסה לגמור שוב, כי 'אני הכי טובה' ו-'לא תהיה כמוני'.
אבל למרות שאני הכי טובה ולא תהיה כמוני,
אני לא אישה לחיים.
אני סתם זונה.
הזונה הכי טובה שהייתה לך.
הזונה הכי אדוקה שתמצא.
הזונה עם החומות,
זאת שרצתה להגשים לך את כל הפנטזיות
ושלחה אותך לכל הרוחות.
הזונה הצדקנית שהסבירה לך שהיא רוצה נחת,
והוצאת לה זין.
הסברת שאתה מרשה לעצמך איתה,
כי וואלה איתה אפשר לחטוא ולשוב.
איתה אפשר להיות גם צדיק וגם מזיין מהצד.
אליה אפשר לחזור שוב,
לכבוש שוב,
להשתמש שוב
ולהתחרט שוב.
ולזרוק אותה לאשפתות.
שוב ושוב ושוב.
היא גם ככה תבין כשתחליט לחזור שוב.
נגמרו לי המילים מתנאל.
אמרתי כבר הכל.
הסברתי.
פירטתי.
נפרדתי.
חסמתי.
ניסיתי לא להתלונן,
אבל כל מילה שלי הפכה להיות תלונה.
כל משפט זו עתירה לבג"ץ.
כל הסבר יותר כבד מהשני.
ניסיתי לחתוך מבלי לפצוע.
אבל שרטתי אותך על הדרך.
והלכת.
וחזרת.
ושוב הלכת.
וחזרת שוב.
ונגמרו לי המילים.
נגמרו לי המילים להסביר מצב שאין לו הסבר מתנאל.
כל מילה גורעת.
כל חסימה פוגעת.
כל הודעה חדשה ממך
מונעת.
אותי.
מלהתקדם.