D

 

שיבוא ויציל אותך. 

מכל המכשפות והשדים.

מכל האנשים שמדברים.

מחכה שהמשיח יבוא.

מחכה שאני אשתנה.

מחכה שתגיע ישועה.

מחכה שתגיע גאולה.

מחכה שהחטופים יחזרו לשלום.

מחכה שעזה תתמוטט כליל.

מחכה שהניקיונות של פסח יעשו מעצמם.

מחכה שהמחשבות החיוביות יגיעו מעצמן,

בלי עבודה עצמית.

בלי השקעה ומאמץ.

מחכה לבשורות טובות.

מחכה לאחד שיבוא ויקח אותי מכאן.

מחכה שירושלים תיבנה במהרה בימינו.

מחכה ליום הזה שאני אוהב את עצמי מספיק כדי להרגיש שייכת.

מחכה.

ומחכה.

וממתינה.

בקוצר רוח ובסבלנות.

מחכה.

שהעייפות תעבור מעצמה.

שהכסף יפול מהשמיים.

שהעולם יתעשת על עצמו.

שאני אהיה יום אחד חדשה.

מחכה.

אני עייפה אתה מבין?

ופגעתי עם המילים שלי.

בפעם המיליון ושלוש.

וקשה לי שאני מנסה לעזור,

אבל העזרה שלי מעיקה.

לא בטיימינג הנכון.

ולא במקום הנכון.

ובמקום לשתוק אני מדברת.

ובמקום להבין אני מתווכחת.

ובמקום להבליג אני נתקעת.

ויש כל כך הרבה במקומים.

אבל אין מילה כזו.

וכואב לי הגב מהיום הזה.

העמסתי יותר מידי.

אז הזמנתי שווארמה לסיום היום הזה.

זה רעב של עייפות.

בשורה ועוד בשורה.

ואין לאף אחד כח להתמודד.

סיעתא דשמיא.

תשלח לנו סיעתא דשמיא.

(15.4.24.)

שוב פעם רבתי איתך.

שוב זעמתי.

אני שונאת שמזלזלים בי.

שמרכלים עליי.

שמדברים עליי.

על משהו שלא נתתי לך אישור לדבר עליו.

וזה מרתיח אותי.

ואני צועקת כי עצרתי את כל התנועה עד שאספתי אותך.

ואני זועמת על הדרך כי למה סיפרת עליי בלי לקבל אישור?

ואני בעיקר כועסת על עצמי ששוב סמכתי עלייך.

ושיתפתי אותך.

ובמקום שתהיי אוזן קשבת ותכבדי את התהליכים שאני עוברת היית צריכה לספר.

ובמקום שתהיי שם בשבילי, את לא שם.

ואני כועסת כי את לא האמא המושלמת.

אבל ממני את מצפה להיות המושלמת.

הבת המושלמת.

למרות שאני רחוקה שנות אור משלמות.

קיבלת disaster.

ואני בתחושה המגעילה הזאת צריכה לצאת לדייט עכשיו.

הוא רוצה עוד דייט.

וקבענו.

ואני כל כך לא בעניין.

ולא רוצה.

ולמה זה כל כך קשה להתחבר למישהו אחר?

בינתיים אני עושה השוואות של פעם לעומת עכשיו.

שינאה עצמית.

דמעות.

ואין לי כח.

ולא כיף לי להתכתב איתו.

והוא באמת בסדר.

אני זאת שלא.

נמאס לי.

אני מסתכלת על תמונות מפעם.

כמה שנאתי אותה.

כמה לא אהבתי אותה.

מצד שני, היו רגעים שאהבתי.

דרכו.

דרך כל ההווי הזה שהיה שם.

כמה התעללתי בילדה הזו.

בנשמה התלושה הזו.

סיפרתי לה כמה היא לא,

במקום להגיד לה כמה היא כן.

אפס חמלה עצמית.

אפס קבלה עצמית.

100 אחוז

של רמיסה עצמית.

שטיח מרוט שרק צריך לנגב עליו את הרגליים.

ובמבט לאחור של כמה שנים,

אני מצטערת.

מצטערת על כל ההתעללות החוזרת ונישנת בה.

מצטערת על שלא ידעתי לראות את הטוב.

שלא הערכתי את הפנים שלה אז.

לפני שהן השתנו.

לפני שהן קיבלו צורה עצובה.

עצורה.

מצטערת על כמה לא ידעתי לקבל את מי שהיא.

לא רציתי לקבל.

לא ידעתי לקבל.

או להכיל.

סכין ארוכה וחותכת,

יום יום,

שעה שעה, 

הייתי חותכת עוד פיסה מהנפש הבוכיה הזו.

הייתי לוחשת לה באוזן כמה היא לא מספיקה,

כמו שהיא.

כולם מספיקים,

כולם טובים,

כולם שווים.

אבל היא לא.

וכמה דמעות של חוסר משמעות שהיו זולגות.

וכמה רצון של לא להיות.

ובמבט לאחור הייתי מידי קשה.

ועד היום שאני מסתכלת במראה ורואה

מבט עייף ולסת נפולה,

אני דוחה אותה על הסף.

היא לא רצויה.

אני מוותרת עליה.

לא רוצה לקחת אחריות, 

שתעזוב אותי לנפשי בחייאת.

 

כמה השארתי אותה תלושה.

כמה שנאתי.

כמה רק רציתי לברוח ונשארתי

כלואה.

בתוכה.

והיא נשארה

ועדיין

בתוכי.

הקטע שלפני שכתבתי לך.

זה השיר שהתנגן  לי ברקע.

ורציתי לכתוב לך את המילים פשוט.

והנה.

נגמר.

 

 

לא יודעת איך להתחיל

מה לכתוב, איך לא להבהיל

אוהבת אותך, עוזבת אותך, אין לי אויר.

סוף הלילה אתה עוד ישן

כל כך שלו שזה לא יאמן

בדרך שלך הלכתי איתך מגיל כה צעיר,

רוצה להסביר, רוצה שתבין

אין שום רע בך, הכל בי...

כשאתה על ידי אוחז בידי

זה עוצר בעדי, רוצה לבדי...

 

רוצה לרקוד, רוצה לשיר

לפרוש כנף, לעוף מעל העיר

ולשוב אל חושי

שוב להדליק את נשמתי

ולבדי, לדעת מה איתי

להציל את חיי...

לבקשתך מחקתי.

את כל המספרים.

ומחקתי את כל ההתכתבויות.

זה כל כך קל יותר כשאתה מבקש, לעשות משהו.

וזה כל כך קשה לשכוח אותך.

לשחרר ממך.

לשחרר אותי ממך.

כמה פתטית אני יכולה להיות.

כמה.

אבל זהו.

אין לכתוב לך יותר.

אין יותר להסתכל על התמונה שלך מהצד.

נגמר.

 

עכשיו זה באמת נגמר.

אם רק הייתי יותר ממשיכה עבורך.

אם לפחות הייתי שיחה שהיית מחזיק בה ראש.

העיניים שלך נעצמות איתי.

מלכתחילה אתה מגיע אליי עייף,

גמור,

חסר.

בשעות הקטנות.

מצפה שאשלים לך את החסכים.

מצפה שאתאמץ הכי טוב שאני יכולה.

אם רק היית מנסה לצאת איתי פעם לדייט.

להכיל אותי מעבר.

אתה מחפש הכלה.

אהבה.

מציצה מושלמת,

אהובה ניצחית שתישאר שלך.

מבלי שתהיה שלה.

ליפול איתה ולקום.

לשכוח.

ואתה על הדרך מחפש כלה,

כזו להתביית איתה.

טובה על הנייר.

עם נתונים שלא יביישו.

לא את המשפחה.

לא אותך.

לא את הסביבה.

ואני לא מי יודע מה.

גבוהה.

ארוכה כמו נעל.

אם רק לא הייתי טיפשה.

המבט שלך.

העיניים שלך.

הנשמה החוטאת שלך.

הלב הטהור שלך.

השפתיים שלך.

הריח.

הטיימינג שלך.

לבוא,

ולא לתקשר איתי בכלל.

לנהל יעני שיחה.

וללכת.

שוב.

להסביר לי שזה לא יגמר.

לעולם.

ואני מבינה, ונשארת שם.

בבועה הזאת.

ומוציאה מחסימה.

ואין לי מילים.

מבטיחה לך שאין לי מילים.

הן נגמרו כל כך מזמן.

אז למה אני עוד כותבת?

🖤

יש חטופים בעזה.

יש פאקינג חטופים בעזה.

יש חיילים שנלחמים בעזה.

ויש חיילים בצפון.

אבל אין חדש תחת השמש.

ועולם כמנהגו נוהג.

ואנחנו תקועים בתחת של עצמנו.

באיך לעבור את היום בעבודה,

ומה לאכול בצהריים,

ובלהגיד שאנחנו עייפים.

יש חטופים בעזה.

והיום איזה מחבל מסריח הודה שהוא אנס.

ותכלס,

זה לא קיבל כותרות גדולות מידי.

לאף אחד לא אכפת.

אני גוללת באינסטגרם,

וכולם תקועים בקניון.

הכנסת בפגרה.

וכולנו מגניבים משפט פה ומשפט שם.

על פיגוע שהיה בבוקר.

על המצב הביטחוני.

הכלכלי.

אבל עולם כמנהגו נוהג.

ואנחנו נוהגים בכבישים ומקללים,

וחותכים אחד את השני,

והסבלנות נכחדה מהעולם.

ואם זה היה חוקי היו שהיו יורים.

סבלנות לא קונים בשום חנות.

וגם אם היא הייתה מוצעת למכירה,

אין לה קונים.

היא לא חלק מהדי אן איי.

יש חטופים בעזה ואני בכלל בוכה מאיזה תהליך של מתמודד במאסטר שף.

אני מהונדסת תודעה.

ואני לא רוצה יותר לשמוע על הותר לפרסום,

על חדשות,

על חוק הגיוס או על עסקה שלא הושגה.

אני מעבירה ערוץ,

הכחשה מלאה.

יש חטופים בעזה.

חיילים שנלחמים בשיפא,

עקורים מבית שאין להם פרטיות.

והבועה עדיין לא נופצה.

עולם כמנהגו נוהג.

ואני בשלי

והעולם בשלו.

והכנסת בפגרה,

בלי בושה.

הפקרה על הפקרה על הפקרה.

ואני לא מצליחה לבקש יותר.

להתפלל.

להתחבר.

ערפל ענקי שמטשטש אותי.

אני דוהה.

המשיח בפתח

ואני בכלל ביציאה.

הלב שלי ישן ואני ערה.

יש חטופים בעזה.

אני צועקת לעצמי בראש.

מנסה לצבוט את עצמי.

לזעזע אותי איכשהו.

 

אין קול,

ואני לא עונה.