לא יודעת.
לצפות ב'בחרתי בחיים' עם גלית גוטמן הופך לי את הבטן.
לא בגלל שאסור להן לבחור בזוגיות אחרי השכול.
אני בעד.
שיש להן זוגיות אחרת, גם אם זה כמה חודשים אחרי שהבעל נהרג בעזה.
אני בעד שירגישו טוב עם עצמן,
אבל הראשונה למשל,
עיצבנה אותי ממש.
היא בקושי דיברה על בעלה שנהרג.
דיברה על זה שהיא חייבת מישהו כדי לא להרגיש לבד.
והאנוכיות הזאת.
אגואיזם.
של לרצות מישהו אחר כדי לא להרגיש לבד.
מי חייב לה משהו?
כל החיים אני מתהלכת בתחושה שפאקינג מי חייב לי משהו?
אולי זו הסיבה שאני לבד.
שאני כל הזמן הייתי לבד.
אנשים מתחברים, מתחתנים, נפרדים, מתגרשים ושוב מוצאים זוגיות.
מתאלמנים ושוב מוצאים זוגיות,
ואני לבד.
מתלבטת עם עצמי ועם 4 קירות איך הוא יגיע.
איך האחד שלי יגיע.
כנראה שאין אחד שלי.
לא רציתי לצפות בחרא הזה,
אז הראשונה עיצבנה,
אבל השנייה עוד איכשהו הביעה צער על בעלה שנפטר שם.
והשלישית גם.
מהפרסומת הראשונה עיצבנה.
אף אחד לא רצה שתיכנסי לקבר עם בעלך.
אף אחד לא ביקש ממך להיות אנדרטה.
אז למה אני כל כך כועסת עליה?
היא ההיפך הגמור שלי.
בזמן שהיא זכתה לזוגיות נוספת כבר.
עברה לעיר אחרת.
אני פוחדת מהצל של עצמי.
ועדיין לבד.
בוכה עם עצמי לבד.
פגועה עד עמקי נשמתי מאמא שמהללת ומשבחת בחורות אחרות שהן לא אני.
כי לא משנה מה אני אעשה אני לא מספיק.
ולא משנה מה אני אגיד,
דיברתי שטויות והייתי טיפשה.
גם אם עשיתי מלא דברים היום,
זה לא מספיק.
זה אף פעם לא יספיק.
אני לא מספיקה.
בסדר.
שיהיה.
