אחרי יום עבודה.
תפוחי אדמה במרגרינה.
אין טעים כזה.
ואני רוצה להתאמן.
אולי לא מספיק.
3 שעות שינה בלילה,
פיגוע דריסה בגלילות.
כטבמים בצפון.
שיגרת יום א'.
אני במוד לוותר היום.
כל מי שלא עשה שיעורי בית שישלים בכיתה.
גם ככה כשאני מדווחת ההורים לא עושים עם זה כלום.
אין חוקים.
אין אכיפה.
ואני לא שוטרת אחרי שעות העבודה.
אני מתכתבת עם ההוא מהצפון.
הוא רחוק לי ברדיוס.
והכל נראה לי לא אפשרי.
והוא לא הכי עובר לי מסך.
אבל אני בשארית הכוחות שאין לי נלחמת.
בלי חשק.
בלי רצון.
אני הרמתי ידיים מזמן.
נכנעת.
נשבעת שאני נכנעת.
אני בול עץ דומם על הגלים.
גלשן אבוד במים.
אני לא עולה על הגל.
לא תופסת אותו.
לא נהנית ממנו.
אני מתה מבפנים,
והגלים מושכים אותי.
עם הזרם.
חוסר חיות.
חוסר מהות.
אופוריה.
זאת עייפות מחוסר שעות שינה או מהחיים?
גם וגם.
האופטימיות שלי נחבאת אל הכלים.
אני זרוקה על הגלים.
ואין מי שיציל אותי מעצמי.
חוץ מ-
Me, myself and I.
That's all I got in the
End.
🖤