|
|
|
עננה שחורה טיילה אצלי בלב כל היום.
יאוש.
לא יכולתי לעשות כלום.
ועכשיו רגע לפני הותר לפרסום 8 הרוגים.
רק את הטובים לוקחים.
עננה שחורה שליוותה אותי בחדר.
בבית.
כמו ערפל.
כזה שמסתיר לי את עצמי.
גאולה.
בואי כבר.
אני לא רוצה לאחל לך שנה טובה.
שום איחולים ושום קשקושים.
לא רוצה קשר.
אל תבוא.
אל תופיע.
זה לגביך.
לגבי ההיא שצצה לי בחלומות.
חלאס.
גם אותה אני לא רוצה לראות.
לא רוצה לדעת מה איתה.
שיהיה לה טוב איפה שהיא לא תהיה.
תשחרר אותי יקום.
הפסיכולוגיה ההפוכה הזאת עושה לי רע.
ואותו אחד שצעק עליי אתמול כי האכלתי חתולים.
לך תזדיין.
ותוריד תכיפה מעל הראש.
ולא אני לא אקח אותם הביתה.
כי הם חתולי רחוב.
לא בית.
הבנת?
רחוב.
עשית לי ערב שחור.
ואני לא מפסיקה לבכות.
גם ככה חרא לי בעבודה ונפלת עליי עם איומי סרק.
וואלה העולם אכזר.
וסורי שאני חלק ממנו.
אני שונאת את פי דידי.
את ביונסה ואת ג'י זי.
נמאס לי כבר לגלול את זה באינסטוש.
נמאס לי מהאמת הכואבת.
מסיבות פורנוגרפיה וניצול.
הלוואי והוליווד תחטוף טיל מאיראן. אמן.
ומי שיפלו שם זה כל אותם סוטי מין העשירים,
שניצלו ילדים עם הכח שלהם.
זה מה שאני מייחלת לשנה החדשה.
לא בא לי ערב חג.
לא בא לי.
לא בא לי מפגש משפחתי.
לא בא לי שוב את הצביעות הזו.
לא בא לי אנשים.
אני רוצה לבד.
שקט.
מיוט.
אני מרגישה קצת כמו ויקטור מאין מוצא.
תקועה בזמן.
עם אותה מזוודה ועם אותן ציורים.
שחוזרים על עצמם.
אותם ציורים שאני לא רוצה להסתכל בהם ולגלות שנכשלתי.
נכשלתי בלהגן על עצמי מפני העולם.
ואין דרך החוצה.
והיה לי היום ג'וק מת במטבח.
פיניתי את הגופה.
אולי זה עונש על זה שאין לי כח להרים את עצמי.
על זה שכל מילה שוברת אותי.
השכן הבנזונה.
ועד בית 40 שנה.
שונאת אותך.
עשית לי ראמה.
וכן יש חטופים,
הרוגים.
פיגועים.
טילים.
למה הורגים רק את הטובים?
אני לא מספיק טובה כדי ללכת מכאן עדיין.
למה כל פעם ערב חג אותה ראמה?
מתי באמת אני ארגיש את הצמיחה,
התחדשות, פריחה.
אין לי כח אפילו לקבל תהודעות חרטא בפיתה האלה.
איף.
🖤🙂↔️😓
💔
אין הערכה.
משום כיוון.
אני גם לא רוצה שתהיה.
אני פשוט רוצה שכולם יהיו על מיוט.
בלי הערות.
בלי רעשי רקע.
בלי שינסו להעיר לי.
מבלי שיבואו אליי רק בטענות.
אל תעריכו.
פשוט תהיו בשקט.
אל תתנו לי לצעוק.
הקול שלי נגמר.
אני נגמרתי.
ואני לא רוצה יותר.
נשברתי.
אני שבורה כבר.
לא לפנות.
😓
היער חשוך ואפל.
העלים שחורים מפחד.
הענפים בצבע אפור כהה.
הירח מנצנץ מלמעלה.
והעטלפים.
הם עפים מעל הראש שלי.
מאיימים להיתפס בשיער.
לשרוט אותי.
לתקוף.
איבדתי את הדרך.
אני שוקעת בבוץ.
ואין לי נעליים מתאימות לביצה הזאת.
החושך חשוך מידי.
השקט מהדהד לי בראש,
ואני רוצה לרוץ,
לברוח.
אין לאן,
אני כלואה בין השדים,
לקולות שבראש.
המצפן איבד כיוון.
אני חנוקה עד אפס מקום.
אני לא מצליחה,
לא לדבר,
לא לסמן,
שאני כאן.
ואני נשברת.
הדמעות זולגות.
העייפות בשיאה.
עייפות נפשית.
אין אותי.
הנחשים מחכים להכיש.
הזאבים רוצים לטרוף.
החרבות נשלפות
ואין לי איך.
אין לי עם מה.
אני לא אנצח את החושך הזה.
אני שוקעת.
טובעת.
נפש עייפה.
המלך בשדה,
אני ביער השחור.
ממוטטת.
כועסת.
מצולקת.
עזובה.
לא מצליחה לתקשר.
סליחה.
עוד לא התחילה השנה.
וכבר בא לי להתפטר.
שוב להתמודד עם משמעת.
שוב כללי התנהגות.
שוב לצעוק למרות שהחלטתי שאני לא אצעק יותר לעולם.
שוב עצבים מרוטים.
הצילו.
*וכן. הלוואי והייתי באמת חיה את המילים של השיר.*
🖤💔❤️
בין הקולות היותר יפים ששמעתי בחיי.
כמה קשה להחזיק בך.
כמו ענף שמחליק בין הידיים.
כמה קשה לראות אותך כשחשוך.
את בורחת ממני בלילות.
את חומקת לי מבין האצבעות.
אני בחוסר מעש.
בהליכה מהחדר למטבח.
שמה לי צלחת.
ועוד אחת.
הורסת לעצמי את אימון האתמול,
ושלשום.
אוכלת ואוכלת עד שבא לי להקיא.
למה קניתי בכלל את כל המתוק הזה?
להמתיק את מה?
כמה אפשר לאכול בכלל?
כמה אפשר להיכנע לתאוות הנוראיות שרודפות אותי.
כמה אפשר להרים דגל לבן.
להבקיע גול עצמי.
הפסד עלוב בעוד קרב.
אני רוצה להניף חרבות.
לצאת למלחמה קשה.
לנצח כבר.
את השדים שלי.
את האויבים שלי.
שמאיימים לכלוא אותי לתמיד.
ולהתעלל בי עד עצם היום ההוא.
נגעלת מהאכילה הרגשית הזאת.
נגעלת מהגוף.
מהתאוות הארורות האלו,
שכולאות אותי.
בתוכי.
לא מאפשרות לי רגע לעוף.
לרוץ.
להאמין קצת
בעצמי.
עצוב לי שכבר לא עצוב לי.
אני בקהות חושים.
אני צופה בריאליטי.
חושבת על ויכוחים בבית האח.
מי צודק.
מי מנסה ליצור עלילה.
בזמן שחיילים מתים.
נלחמים שם,
כדי שאני אשב ואצפה בריאליטי.
ואעשה חושבים אם להיכנע למתוקים הלילה או לא.
וכן.
החיים ממשיכים.
וצריך אסקפיזם.
ולא צריך להלקות את עצמנו כי אנחנו רק רוצים לחיות רגע.
אני מאגדת כמה משפטי בולשיט שכולם סוחבים בתקופה המוזרה הזו וממשיכה.
אבל זה בולשיט אחד גדול וענק.
בשורה התחתונה החושים שלי קהים.
ועוד חייל נפל.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
ואני עסוקה בלהדליק את המאוורר,
ולכבות אותו
תוך כדי הנס
והטוסט שהכנתי.
אסקפיזם.
שיגרה.
תירוצים עלובים לזה שאיבדנו את הצפון.
את המצפון.
את הגליל העליון.
ואנערף.
ולמרות שאני כותבת על זה,
לא באמת אכפת לי.
קהות
חושים
כבר אמרתי?
אתה פשוט מתכחש לבעייה.
אין מי שלא לוקח.
מה כבר אתה עושה?
לא משהו כזה חריג.
כולה סמים.
קלים ככל שיהיו.
ושוב מסמס לדילר.
ושוב חייב כסף.
זה עסק יקר.
המחיר הוא אתה.
אבל בקטנה.
זאת לא בעייה כזאת גדולה.
העיקר שיעבור הכאב בטן הזה,
או הראש.
והבחילות.
והסחרחורות.
והחרדות.
והשינאה העצמית הזו.
שתיכחד.
ואתה מכחיש כל קשר,
בינך לבין הבעייה.
וכל יום התהום הזו גדלה.
אתה חופר אותה.
אבל כל הבעיות האלו,
הן לא שלך.
לא היום.
היום אתה רק רוצה להשיג עוד מנה.
מכור מודע.
מכור בהכחשה.
את מי זה מעניין?
כבר ויתרת מזמן על להתמודד.
שכולם יתמודדו בשבילך.
ללמוד לעמוד על שלך.
להילחם על החופש שלך.
על הזמן שלך.
על עצמך.
על להיות פשוט את.
את לא מצליחה.
בגילך המופלג.
ושנים שאת תקועה במקום.
בלופ הבלתי פוסק הזה.
של לנסות למצוא איזון שפוי.
בינך לבין העולם.
צרכי המערכת לפנייך.
הצרכים של כולם גם.
אבל יהיה זמן בשבילך.
מתישהו.
שנה הבאה.
פעם הבאה.
לא עכשיו.
לא כשצריכים אותך,
כדי שתסגרי פינות.
אז תוותרי רגע,
כמה רגעים,
חודשים,
שנה.
בשבילם.
תוותרי על עצמך.
בשביל משכורת יותר גבוהה,
אבל לא מתגמלת,
כזו שלא משקפת את כל מה שאת חווה.
תוותרי.
מה הבעיה שלך לוותר?
מי את בכלל לא הבנתי?
שאת באה בדרישות?
מבקשת בקשות,
משנה סדרי עולם.
מי את?
מי את חושבת שאת,
אה?
