D

עצוב לי שכבר לא עצוב לי.

אני בקהות חושים.

אני צופה בריאליטי.

חושבת על ויכוחים בבית האח.

מי צודק.

מי מנסה ליצור עלילה.

בזמן שחיילים מתים.

נלחמים שם,

כדי שאני אשב ואצפה בריאליטי.

ואעשה חושבים אם להיכנע למתוקים הלילה או לא.

וכן.

החיים ממשיכים.

וצריך אסקפיזם.

ולא צריך להלקות את עצמנו כי אנחנו רק רוצים לחיות רגע.

אני מאגדת כמה משפטי בולשיט שכולם סוחבים בתקופה המוזרה הזו וממשיכה.

אבל זה בולשיט אחד גדול וענק.

בשורה התחתונה החושים שלי קהים.

ועוד חייל נפל.

ועוד אחד.

ועוד אחד.

ואני עסוקה בלהדליק את המאוורר, 

ולכבות אותו

תוך כדי הנס

והטוסט שהכנתי.

אסקפיזם.

שיגרה.

תירוצים עלובים לזה שאיבדנו את הצפון.

את המצפון.

את הגליל העליון.

ואנערף.

ולמרות שאני כותבת על זה,

לא באמת אכפת לי.

קהות

חושים

כבר אמרתי?