לפני חודשיים. 27 באוגוסט 2024 בשעה 20:04
כמה קשה להחזיק בך.
כמו ענף שמחליק בין הידיים.
כמה קשה לראות אותך כשחשוך.
את בורחת ממני בלילות.
את חומקת לי מבין האצבעות.
אני בחוסר מעש.
בהליכה מהחדר למטבח.
שמה לי צלחת.
ועוד אחת.
הורסת לעצמי את אימון האתמול,
ושלשום.
אוכלת ואוכלת עד שבא לי להקיא.
למה קניתי בכלל את כל המתוק הזה?
להמתיק את מה?
כמה אפשר לאכול בכלל?
כמה אפשר להיכנע לתאוות הנוראיות שרודפות אותי.
כמה אפשר להרים דגל לבן.
להבקיע גול עצמי.
הפסד עלוב בעוד קרב.
אני רוצה להניף חרבות.
לצאת למלחמה קשה.
לנצח כבר.
את השדים שלי.
את האויבים שלי.
שמאיימים לכלוא אותי לתמיד.
ולהתעלל בי עד עצם היום ההוא.
נגעלת מהאכילה הרגשית הזאת.
נגעלת מהגוף.
מהתאוות הארורות האלו,
שכולאות אותי.
בתוכי.
לא מאפשרות לי רגע לעוף.
לרוץ.
להאמין קצת
בעצמי.