אחרי הכתבה של מירי מסיקה.
ואחרי בייביבום.
מחר עבודה ואני לא רוצה לישון.
מיליון דברים שיש לי להגיד לעולם.
קודם כל מי אנחנו בכלל?
מי החליט שאנחנו מחליטים?
דבר שני,
ברור שאני אחליט עבורי.
הנשמה הזאת הענקית שהסתובבה כאן בעולם,
לא יכלה שלא להתמכר לסם.
לא יכלה לשרוד פה מבלי להיות שפחה של.
אין לי כח.
לאהוב דווקא את המכורים הקשים.
לראות לב ענקי ומסומם.
גאונות ענקית.
כשרון ענקי.
לב אסטרונומי.
איך אפשר שלא לאהוב את אסי,
או מירי
מבלי להתמוגג.
ותמיד הלבבות הגדולים האלה הולכים פה לבד.
עריריים מאנשים.
ומי צריך אנשים אם גם ככה אנשים לא יבינו.
אם גם ככה אי אפשר באמת לתקשר חוץ מכאן.
אין לי מילים.
אין לי פה לדבר.
אין לי כוחות לייבש בגדים בגשם.
אני מפסידה מראש.
אני לא פוטוגנית לעולם הזה.
אני גרועה בלתפעל את כל הטכנולוגיה הזאת.
אני עתיקה לכשעצמי.
עם חצאית וגרביון.
עם פנים חסרות איפור.
ושפתיים יבשות.
ואני לבד.
וטוב לי לבד.
כי גם ככה אין מי שיבין.
אין כזה.
ויש מלא שיבינו.
שיתנו לי כיף דמיוני.
או כתף להישען עליה.
אני פה כדי להזכיר שיש חטופים בעזה.
מלחמה.
מילואימניקים שלא רואים בית.
ואני בוכה,
מאסי דיין.
שוואלה באמת,
היה גאון עם נשמה בגודל של כמה גלקסיות.
איך אפשר להתאהב באנשים רק מהעיניים,
רק ממילים,
רק מיצירות.
וכן הוא צדק.
'אהבה זה דבר שחלף, וזה טרגדיה.
זה באמת טרגדיה.'
זו באמת טרגדיה אסי.
אוהבת אותך אסי.
יחד עם מירי.
🖤💔