|
|
|
למה התאבדת יא מעצבן אחד.
אתה אבידה לעולם.
אמת צרופה זה נכס נכחד.
לב טוב וחכם גם.
אבל כנראה שזה לא היה אותו דבר,
אם לא היית מתפטר מפה.
החותם לא היה אותו חותם.
ובטח כל הציניקנים היו חוגגים בתגובות.
לא בשבילך כל דור האינסטגרם הזה.
או שאולי כן?
הסבל הוציא ממך פירות ופרחים,
הכי יפים שיש..
אבל גם המיט אסון.
ילד רחוב שפשוט רצה משפחה
היווה מודל לכל ילדי הבית שרצו
רחוב.
השארת חריטה עמוקה בלב.
כמו מהסוג שלך.
ת.נ.צ.ב.ה
💔🖤🎸
להתחשל.
אני חייבת להתחשל לפני שאהיה אמא.
עם לב רך מידי לא מגדלים ילדים.
עם לב רך אי אפשר לשרוד את המלחמות שהחיים מביאים.
אני חייבת להתחשל,
כדי לשדר להם עוצמה.
ביטחון.
אומץ.
חייבת להתחשל כדי לא להישבר בעצמי.
לא להישבר מולם.
לא להישבר בשבילם.
🖤
אחרי שביקשת שאמחק את כל השיחות.
מחקתי.
ומחקתי את המספרים גם.
לא היית חסום.
אבל הופעת.
ואיכשהו נכנסתי איתך לדין ודברים.
הטיפשה ענתה.
מה חדש?
אני תמיד חושבת שאני מתקדמת,
וכשאתה מופיע אני מבינה כמה אני-
כל הזמן הזה- הייתי לבד.
כל הזמן הזה-
הייתי תקועה במקום.
מתקדמת עלק.
ונרדמת לי באמצע המיני מונולוג שפיתחתי עם עצמי.
כי אתה כבר לא לקחת חלק בשיחה.
ואחרי 3 ימים שכזה..
ציפיתי.
שאולי תכתוב.
שאולי תכתוב משהו אחר,
כי הרי השיחה נקטעה באמצע.
נרדמת.
אחרי 3 ימים חסמתי.
וזהו.
ולא התייחסתי.
והגעתי להחלטה נוקבת.
כזו שלא חוזרים אחורה ממנה.
כזו שכבר זהו.
אתה לא מעניין בעליל.
למרות שתמיד תעניין.
כמו סמים קשים ממכרים עם טעם בלתי נשכח שאי אפשר בלי אחריהם?
כמעט כזה.
אבל אתה באמת לא מעניין הפעם.
חסמתי את שלושת המספרים.
ופתאום יומיים אחרי ראיתי תמונה שלך באחד המספרים.
כמה טיפוסי.
ראית שחסמתי אז אתה הוצאת מחסימה בתקווה שאראה אותך בתמונה ואפנה.
אז לא.
אתה לא מעניין.
והתמונה שלך לא מעניינת.
ואני ממש לא נזכרת בך לסירוגין.
אתה אוויר מבחינתי.
אוויר שנמצא בחו"ל.
ואני בישראל.
אז האוויר שאתה לא רלוונטי.
ואחרי עוד שבוע פלוס, שוב הצצתי.
ואין תמונה.
חסמת שוב.
אז אני כותבת שוב-
אתה לא מעניין.
תחסום.
תוציא מחסימה.
אני זו שלא מתכוונת להוציא הפעם.
אני יכולה לנהל עם עצמי מונולוג יופי.
כמו תמיד.
אז לא לפנות.
אוויר מבחינתי.
א ו ו י ר.
חניתי את הרכב מתחת לקניון והתקדמתי ברגל.
חנק של החיים.
כולה חניון של מתחת לקניון.
דקה שתיים אני כבר לא שם.
תכף אני יוצאת לאוויר העולם.
הלכתי לעיסוקיי.
אחרי שעה פלוס.
חזרתי שוב לחניון,
שוב אותו חנק בלתי נסבל.
רק ייחלתי להכנס לרכב,
להתניע ולהדליק מזגן,
ולברוח כל עוד נפשי בי.
99FM שם את השיר של Coldplay.
Cuz you're sky,"
You're sky full of stars.."
השיר של נעמה לוי.
לא יכולתי להיות בחניון המסריח הזה 30 שניות.
דקה שתיים וזה יותר מידי.
אני לא מאמינה שהם חיים שם ככה.
בעזה המסריחה.
במנהרות הנוראיות האלה.
בלי מקלחת.
בלי אוויר.
בלי שמיים מלאים בכוכבים.
בלי שמש.
בלי קרן אור.
בלי שביב תקווה.
עוד מעט כבר שנה עוברת,
חולפת לה.
וההצהרות כל כך נוקבות.
אנחנו ואנחנו..
הצהרת דובר צה''ל.
נאום ראש הממשלה בארה"ב.
כולם מדברים גבוהה גבוהה,
מבלי לתת תשובות חד משמעיות.
חיסולים ממוקדים.
מבלי לפגוע באוכלוסיה,
ובינתיים האוכלוסיה כאן נמחקת.
וגם אלו שהחזירו למחבלים חסרי רחמים,
מקבלים עונשים.
והחטופים במנהרות.
אני לא יכולה לסבול חניון מסריח.
והם במנהרות.
299 ימים.
עוד יומיים 300.
עוד 66 ימים זה שנה.
אני נוסעת החוצה על הכביש.
השמש זורחת,
ואני שמה משקפי שמש.
עם קולדפליי.
שמים פלייליסט של החטופים..
ושוכחים אותם תוך כדי.
והם..
במנהרות המסריחות של עזה.
עם אוייבי האנושות.
אוף.
אל תפנה אליי יותר.
בחיים.
יודע מה?
תפנה.
תפנה ואני לא אענה.
תפנה ואני אתעלם.
תפנה ואני אתקדם.
תפנה וזה לא יעניין אותי יותר.
תפנה ואני כבר לא אהיה שם.
תפנה אליי שוב.
לשאול מה שלומי.
מה איתי.
מבלי לספר לי ששנה וחצי לא גמרת.
זה לא ענייני.
זה לא מתוקף תפקידי,
להריע לך.
או למחוא כפיים.
זה לא המקום שלי,
לומר לך,
לייעץ.
או לעזור.
אני כל פעם שוכחת,
שאני קיימת רק לדבר אחד עבורך.
לפתוח פה גדול,
ולסובב את התחת.
לפתוח רגליים,
ולהפסיק לבחוש בקלחת.
אני לא מעניינת,
לא בדעות שלי,
לא בהארות שלי,
לא בהודעות שלי,
לא בהתנגדויות שלי.
כי 'שמענו עלייך'
זאת אני.
ו'התייאשתי כבר' רגע לפני שאתה נרדם.
אני השעות הקטנות.
המתות.
שאתה רוצה להעיר איתם את הגבריות שנדחקה החוצה.
כי אתה עכשיו איזה צדיק יסוד עולם.
שומר על עצמך.
ומפקיר אותי.
מספר לי שעבורי זה יותר קל.
כי אתה גם בוחן כליות ולב על הדרך.
מקצוע חדש שרכשת שם בחו"ל כנראה.
בטח תופיע עוד חודשיים שלושה.
או שבועיים שלושה.
תספר לי על הפעם הראשונה,
שירדתי.
ובלעתי.
ותשאל אם אני נזכרת בטעם.
במרקם.
בתחושות.
אבל אתה יודע מה הכי מצחיק?
שאני אשכרה עונה.
שאני נכנסת לשחק שוב את אותו משחק למרות שאני יודעת מה תהיה התוצאה.
למרות שהמשחק כבר GAME OVER ממזמן.
למרות שאני תמיד מגיעה לאותו מבוי סתום.
למרות שאני יודעת שתיעלם,
ותתעלם,
ותשים אותי בצד לעוד חודשיים, שלושה, ארבעה.
כמה שצריך.
עד שתחליט לשחק שוב,
ותשלח הודעה,
ריקה מתוכן.
ואני מאמינה בת מאמינה.
הזונה הטיפולית,
עונה.
במקום לכתוב רגע על עצמי בא לי לכתוב עליך.
נזכרת בך.
באיך היית מעשן.
במבט שלך.
בבגרות שלך.
בילדותיות שלך.
בך.
בזה שהיית מופיע פתאום ואומר לי לבוא.
והייתי באה.
לא הייתה מטרה.
לא ביקשתי כלום חזרה.
רק להיות איתך.
רק להיות יפה בשבילך.
אם כבר לחיות אז בשביל הרגע הזה שהיית בא.
ואתה רחוק עכשיו.
וגם אם תכתוב זה לא אותו דבר.
וגם אם תחזור זה לא יהיה כמו אז.
זכרון ישן שצרוב לי במח.
שלנו מאז.
ואיזה קטע שהכרנו בדיוק לפני הצום הזה
יז' בתמוז.
וזה היה לילה לבן.
והלכתי לעבודה יום אחרי.
במקום לכתוב על עצמי אני כותבת עליך.
על איך שגרמת לי להרגיש.
ונשבר לי הלב מלהיזכר.
והדמעות זולגות מגעגוע.
ואני לא רוצה שתופיע.
סתם נזכרתי.
אז כתבתי.
מקווה שטוב לך.
ושתמצא את שתאהב נפשך.
זאת לא אני.
צום מועיל.
ביצ'.
🖤
אני מאוכזבת.
מהמקום שאני בו בחיים.
מעצמי.
מאבא שלי.
אני מאוכזבת.
כועסת.
עליו.
על עצמי.
על איך שהוא מתנהג.
על זה שהתקשרתי וצעקתי עליו.
אני כל כך שונאת.
אותו.
אותי.
את העולם.
😓
אני מהונדסת תודעה עם חותמות.
אני לא מצליחה לחשוב בכלל,
על חטופים.
מלחמה.
על הטילים בצפון.
החמ"ל קופץ ברקע וזה לא מעניין.
אני בכלל חיה את המלחמה של מלאני עם הדר מהאח.
או את משימת הבובות.
אני חיה את הויכוח שהיה לי עם הקולגה לעבודה.
אני חיה את זה שאני לא מרוצה מקו הלסת.
וכשאני נכנסת לרשת 13 זה כדי לקרוא את הטיימליין.
וברקע החטופים.
וברקע אני מנסה לשמור על המשקל,
ועדיין טוחנת פחמימות.
עדיין לא מצליחה להתחבר להשתקפות במראה,
לא משנה מה אני אעשה.
אני מהונדסת תודעתית,
אבל לגבי עצמי לא הצלחתי להנדס את המחשבה,
שאני בסדר איך שאני.
להרגיש טוב עם זו שמסתכלת עליי במראה.
החיוך פתטי.
המייקאפ מטשטש בקושי.
ואחרי הסשן של אתמול הבנתי.
הבנתי שאני לא מצליחה לייצר זוגיות,
שאני בהכחשה מלאה.
למרות שאוטוטו 40.
אבל היא ביקשה לא להאיץ בעצמי.
לתת לעצמי זמן.
לשחרר ולקבל.
לקבל את המציאות כמו שהיא.
ואני רק רוצה לצרוח מבכי ולאגרף את הלסת.
אני מרגישה ששמו לי רסן דמיוני.
וזאת לא אני.
זאת לא אני אני אומרת לכם.
למה אף אחד לא מאמין לי.
למה כולם מזלזלים בי?
למה?
מאה ומשהו חטופים.
ואני לא עושה כלום בנידון.
איך שכחנו אותם שם?
איך הם עדיין שם ואני חיה רגיל?
רואה האח הגדול.
הולכת לישון במיטה,
שונאת את הכל.
כמו רגע לפני.
כאילו כלום לא קרה.
והכל קרה.
נחרב העולם.
רק שאני בשלי.
העולם בשלו.
והאסקפיזם ממשיך לו.
מתגעגעת לימים אחרים,
של פעם.
שגם אותם לא הערכתי,
וגם בהם בכיתי.
על מר גורלי.
על הניראות שלי.
על מה לא.
אם רק הייתי יכולה לחזור ולהעריך מחדש.
אבל אני פה,
אחרת.
ולא מעריכה.
עדיין.
😓🖤💔
היא לקחה תמיקרופון ואמרה את השם.
סיפרה שהוא עזב אותה.
אבל הוא האחד.
הוא הנכון לה.
המרצה הסבירה לה לשחרר.
והיא התווכחה,
אמרה שהיא לא מבינה,
שאף אחד לא מבין,
היא יודעת שזה הוא.
היא מרגישה את זה בכל נים בגוף.
המרצה התעקשה שהיא חונקת,
שהיא מתווכחת,
ואין מה,
יבוא אחד אחר.
היא רק צריכה להאמין.
וההיא עם המיקרופון התעקשה,
הסבירה שרק הוא.
ולא הייתה לי סבלנות.
להקשיב לבולשיט.
למרות שהייתי כמוה שנים.
תקועה על.
רוצה רק את.
בטוחה שאין אחר ש.
כמה הכל פשוט.
וכמה הכל מסובך.
אנחנו חורצים את הגורל שלנו עם תת המודע שלנו.
וכרגע,
ברגע הזה ממש אני פשוט לא רוצה להיות שם.
לא מסוגלת להכיל.
לא אותה,
ולא את כל ההפקה.
אני מכירה הכל.
יודעת הכל.
שצריך רק להאמין.
ולגלות אופטימיות.
להתחבר לאני הפנימי ולראות ישועות.
כמה פשוט ככה מסובך.
אני רוצה את הכל שלשום.
ואני כועסת.
כועסת שהגעתי עד הלום
ועדיין אני ביקורתית,
ולא מקבלת.
מגלגלת עפעפיים,
לא מצליחה פשוט להיות שמחה.
רוצה לברוח מכל ההמולה הזאת.
כי לשחרר אני לא מצליחה.
ולשמוח זו משימת המשימות.
ולהתחבר,
הלוואי והייתי מחוברת.
וחברה שלי ליד,
לא יודעת קשה לי איתה.
אין לי כח לחברויות.
ושנאתי את ההיא עם המיקרופון,
שהתבכיינה על ההוא.
שנאתי שהיא לא מבינה.
שהיא כזו טיפשה שבטוחה שהוא יחזור.
וההוא כבר במסע תיקתוקים.
שנאתי את זה שלא נותרה בי חמלה כלפי אף אחד.
שנאתי את חוסר הסבלנות שלי.
כלפיה.
כלפי העולם.
כלפי כולם.
כלפיי.
אני מכירה הכל ולא מיישמת.
אני רוצה לאהוב ולא מתחברת.
אליי.
זו משימה קשה השם.
תעזור לי.
🖤💔🖤
טעות הכי קטנה וניצור לך נרטיב.
את אלימה,
ומטומטמת.
ותעופי מפה.
זה לא משנה שניסית לעזור.
מה את צועקת?
ומה את מתלהמת?
ומה את מרעישה כשרוצים לישון
או משוועים לשקט.
את צועקת.
ומתעצבנת.
מתלהמת.
כי נמאס לך מהעולם.
נמאס לך שאת מובנת מאליו.
נמאס לך שבדיוק עמדת לצאת.
נמאס לך לעמוד בכל המשימות ולא להגיע לעצמך.
נמאס לך להיות מקום אחרון.
טעות הכי קטנה שתעשי
ונדביק לך תווית.
כל הטוב שהיה קודם נמחק.
תזכירי לנו?
