אחרי שביקשת שאמחק את כל השיחות.
מחקתי.
ומחקתי את המספרים גם.
לא היית חסום.
אבל הופעת.
ואיכשהו נכנסתי איתך לדין ודברים.
הטיפשה ענתה.
מה חדש?
אני תמיד חושבת שאני מתקדמת,
וכשאתה מופיע אני מבינה כמה אני-
כל הזמן הזה- הייתי לבד.
כל הזמן הזה-
הייתי תקועה במקום.
מתקדמת עלק.
ונרדמת לי באמצע המיני מונולוג שפיתחתי עם עצמי.
כי אתה כבר לא לקחת חלק בשיחה.
ואחרי 3 ימים שכזה..
ציפיתי.
שאולי תכתוב.
שאולי תכתוב משהו אחר,
כי הרי השיחה נקטעה באמצע.
נרדמת.
אחרי 3 ימים חסמתי.
וזהו.
ולא התייחסתי.
והגעתי להחלטה נוקבת.
כזו שלא חוזרים אחורה ממנה.
כזו שכבר זהו.
אתה לא מעניין בעליל.
למרות שתמיד תעניין.
כמו סמים קשים ממכרים עם טעם בלתי נשכח שאי אפשר בלי אחריהם?
כמעט כזה.
אבל אתה באמת לא מעניין הפעם.
חסמתי את שלושת המספרים.
ופתאום יומיים אחרי ראיתי תמונה שלך באחד המספרים.
כמה טיפוסי.
ראית שחסמתי אז אתה הוצאת מחסימה בתקווה שאראה אותך בתמונה ואפנה.
אז לא.
אתה לא מעניין.
והתמונה שלך לא מעניינת.
ואני ממש לא נזכרת בך לסירוגין.
אתה אוויר מבחינתי.
אוויר שנמצא בחו"ל.
ואני בישראל.
אז האוויר שאתה לא רלוונטי.
ואחרי עוד שבוע פלוס, שוב הצצתי.
ואין תמונה.
חסמת שוב.
אז אני כותבת שוב-
אתה לא מעניין.
תחסום.
תוציא מחסימה.
אני זו שלא מתכוונת להוציא הפעם.
אני יכולה לנהל עם עצמי מונולוג יופי.
כמו תמיד.
אז לא לפנות.
אוויר מבחינתי.
א ו ו י ר.
