חניתי את הרכב מתחת לקניון והתקדמתי ברגל.
חנק של החיים.
כולה חניון של מתחת לקניון.
דקה שתיים אני כבר לא שם.
תכף אני יוצאת לאוויר העולם.
הלכתי לעיסוקיי.
אחרי שעה פלוס.
חזרתי שוב לחניון,
שוב אותו חנק בלתי נסבל.
רק ייחלתי להכנס לרכב,
להתניע ולהדליק מזגן,
ולברוח כל עוד נפשי בי.
99FM שם את השיר של Coldplay.
Cuz you're sky,"
You're sky full of stars.."
השיר של נעמה לוי.
לא יכולתי להיות בחניון המסריח הזה 30 שניות.
דקה שתיים וזה יותר מידי.
אני לא מאמינה שהם חיים שם ככה.
בעזה המסריחה.
במנהרות הנוראיות האלה.
בלי מקלחת.
בלי אוויר.
בלי שמיים מלאים בכוכבים.
בלי שמש.
בלי קרן אור.
בלי שביב תקווה.
עוד מעט כבר שנה עוברת,
חולפת לה.
וההצהרות כל כך נוקבות.
אנחנו ואנחנו..
הצהרת דובר צה''ל.
נאום ראש הממשלה בארה"ב.
כולם מדברים גבוהה גבוהה,
מבלי לתת תשובות חד משמעיות.
חיסולים ממוקדים.
מבלי לפגוע באוכלוסיה,
ובינתיים האוכלוסיה כאן נמחקת.
וגם אלו שהחזירו למחבלים חסרי רחמים,
מקבלים עונשים.
והחטופים במנהרות.
אני לא יכולה לסבול חניון מסריח.
והם במנהרות.
299 ימים.
עוד יומיים 300.
עוד 66 ימים זה שנה.
אני נוסעת החוצה על הכביש.
השמש זורחת,
ואני שמה משקפי שמש.
עם קולדפליי.
שמים פלייליסט של החטופים..
ושוכחים אותם תוך כדי.
והם..
במנהרות המסריחות של עזה.
עם אוייבי האנושות.
אוף.
