אל תפנה אליי יותר.
בחיים.
יודע מה?
תפנה.
תפנה ואני לא אענה.
תפנה ואני אתעלם.
תפנה ואני אתקדם.
תפנה וזה לא יעניין אותי יותר.
תפנה ואני כבר לא אהיה שם.
תפנה אליי שוב.
לשאול מה שלומי.
מה איתי.
מבלי לספר לי ששנה וחצי לא גמרת.
זה לא ענייני.
זה לא מתוקף תפקידי,
להריע לך.
או למחוא כפיים.
זה לא המקום שלי,
לומר לך,
לייעץ.
או לעזור.
אני כל פעם שוכחת,
שאני קיימת רק לדבר אחד עבורך.
לפתוח פה גדול,
ולסובב את התחת.
לפתוח רגליים,
ולהפסיק לבחוש בקלחת.
אני לא מעניינת,
לא בדעות שלי,
לא בהארות שלי,
לא בהודעות שלי,
לא בהתנגדויות שלי.
כי 'שמענו עלייך'
זאת אני.
ו'התייאשתי כבר' רגע לפני שאתה נרדם.
אני השעות הקטנות.
המתות.
שאתה רוצה להעיר איתם את הגבריות שנדחקה החוצה.
כי אתה עכשיו איזה צדיק יסוד עולם.
שומר על עצמך.
ומפקיר אותי.
מספר לי שעבורי זה יותר קל.
כי אתה גם בוחן כליות ולב על הדרך.
מקצוע חדש שרכשת שם בחו"ל כנראה.
בטח תופיע עוד חודשיים שלושה.
או שבועיים שלושה.
תספר לי על הפעם הראשונה,
שירדתי.
ובלעתי.
ותשאל אם אני נזכרת בטעם.
במרקם.
בתחושות.
אבל אתה יודע מה הכי מצחיק?
שאני אשכרה עונה.
שאני נכנסת לשחק שוב את אותו משחק למרות שאני יודעת מה תהיה התוצאה.
למרות שהמשחק כבר GAME OVER ממזמן.
למרות שאני תמיד מגיעה לאותו מבוי סתום.
למרות שאני יודעת שתיעלם,
ותתעלם,
ותשים אותי בצד לעוד חודשיים, שלושה, ארבעה.
כמה שצריך.
עד שתחליט לשחק שוב,
ותשלח הודעה,
ריקה מתוכן.
ואני מאמינה בת מאמינה.
הזונה הטיפולית,
עונה.
