היא לקחה תמיקרופון ואמרה את השם.
סיפרה שהוא עזב אותה.
אבל הוא האחד.
הוא הנכון לה.
המרצה הסבירה לה לשחרר.
והיא התווכחה,
אמרה שהיא לא מבינה,
שאף אחד לא מבין,
היא יודעת שזה הוא.
היא מרגישה את זה בכל נים בגוף.
המרצה התעקשה שהיא חונקת,
שהיא מתווכחת,
ואין מה,
יבוא אחד אחר.
היא רק צריכה להאמין.
וההיא עם המיקרופון התעקשה,
הסבירה שרק הוא.
ולא הייתה לי סבלנות.
להקשיב לבולשיט.
למרות שהייתי כמוה שנים.
תקועה על.
רוצה רק את.
בטוחה שאין אחר ש.
כמה הכל פשוט.
וכמה הכל מסובך.
אנחנו חורצים את הגורל שלנו עם תת המודע שלנו.
וכרגע,
ברגע הזה ממש אני פשוט לא רוצה להיות שם.
לא מסוגלת להכיל.
לא אותה,
ולא את כל ההפקה.
אני מכירה הכל.
יודעת הכל.
שצריך רק להאמין.
ולגלות אופטימיות.
להתחבר לאני הפנימי ולראות ישועות.
כמה פשוט ככה מסובך.
אני רוצה את הכל שלשום.
ואני כועסת.
כועסת שהגעתי עד הלום
ועדיין אני ביקורתית,
ולא מקבלת.
מגלגלת עפעפיים,
לא מצליחה פשוט להיות שמחה.
רוצה לברוח מכל ההמולה הזאת.
כי לשחרר אני לא מצליחה.
ולשמוח זו משימת המשימות.
ולהתחבר,
הלוואי והייתי מחוברת.
וחברה שלי ליד,
לא יודעת קשה לי איתה.
אין לי כח לחברויות.
ושנאתי את ההיא עם המיקרופון,
שהתבכיינה על ההוא.
שנאתי שהיא לא מבינה.
שהיא כזו טיפשה שבטוחה שהוא יחזור.
וההוא כבר במסע תיקתוקים.
שנאתי את זה שלא נותרה בי חמלה כלפי אף אחד.
שנאתי את חוסר הסבלנות שלי.
כלפיה.
כלפי העולם.
כלפי כולם.
כלפיי.
אני מכירה הכל ולא מיישמת.
אני רוצה לאהוב ולא מתחברת.
אליי.
זו משימה קשה השם.
תעזור לי.
🖤💔🖤