אני מהונדסת תודעה עם חותמות.
אני לא מצליחה לחשוב בכלל,
על חטופים.
מלחמה.
על הטילים בצפון.
החמ"ל קופץ ברקע וזה לא מעניין.
אני בכלל חיה את המלחמה של מלאני עם הדר מהאח.
או את משימת הבובות.
אני חיה את הויכוח שהיה לי עם הקולגה לעבודה.
אני חיה את זה שאני לא מרוצה מקו הלסת.
וכשאני נכנסת לרשת 13 זה כדי לקרוא את הטיימליין.
וברקע החטופים.
וברקע אני מנסה לשמור על המשקל,
ועדיין טוחנת פחמימות.
עדיין לא מצליחה להתחבר להשתקפות במראה,
לא משנה מה אני אעשה.
אני מהונדסת תודעתית,
אבל לגבי עצמי לא הצלחתי להנדס את המחשבה,
שאני בסדר איך שאני.
להרגיש טוב עם זו שמסתכלת עליי במראה.
החיוך פתטי.
המייקאפ מטשטש בקושי.
ואחרי הסשן של אתמול הבנתי.
הבנתי שאני לא מצליחה לייצר זוגיות,
שאני בהכחשה מלאה.
למרות שאוטוטו 40.
אבל היא ביקשה לא להאיץ בעצמי.
לתת לעצמי זמן.
לשחרר ולקבל.
לקבל את המציאות כמו שהיא.
ואני רק רוצה לצרוח מבכי ולאגרף את הלסת.
אני מרגישה ששמו לי רסן דמיוני.
וזאת לא אני.
זאת לא אני אני אומרת לכם.
למה אף אחד לא מאמין לי.
למה כולם מזלזלים בי?
למה?
מאה ומשהו חטופים.
ואני לא עושה כלום בנידון.
איך שכחנו אותם שם?
איך הם עדיין שם ואני חיה רגיל?
רואה האח הגדול.
הולכת לישון במיטה,
שונאת את הכל.
כמו רגע לפני.
כאילו כלום לא קרה.
והכל קרה.
נחרב העולם.
רק שאני בשלי.
העולם בשלו.
והאסקפיזם ממשיך לו.
מתגעגעת לימים אחרים,
של פעם.
שגם אותם לא הערכתי,
וגם בהם בכיתי.
על מר גורלי.
על הניראות שלי.
על מה לא.
אם רק הייתי יכולה לחזור ולהעריך מחדש.
אבל אני פה,
אחרת.
ולא מעריכה.
עדיין.
😓🖤💔
