|
|
|
הלוואי ולא הייתי מכורה.
אבל אני מכורה.
לכל הקסקסה הזאת.
לריאליטי.
למלא מלא מתוק.
והייתי בטוחה שאני פותחת דף חדש.
אבל כל יום הופך להיות מחר אני אתחיל.
והמחר הופך לכדור שלג.
כי אני לא מצליחה
להגיע לעצמי.
לדאוג לעצמי.
לחשוב על עצמי.
על זה שאני צריכה בכלל לצאת לדייטים.
על זה שאני צריכה לדאוג יותר לטיפוח אישי.
אבל אני מכורה לטראש.
לפחמימות.
לחוסר התמודדות.
מכורה ל-לברוח.
לזעם לא מוסבר.
מכורה.
שוב הדיכאון בא לביקור.
והוא לא עוזב.
גם אין לי כח לגרש אותו.
אין לי כח לקום לדלת ולהגיד לו לצאת.
הוא נדבק.
והוא מתרווח.
והוא כאן כדי להישאר.
ואני עצובה מידי מכדי להגיב.
ריקה מידי מכדי לפעול.
ואני רוצה לעשות כמה דברים אבל
הספה נוחה מאוד.
או שבעצם לא הכי אבל זה עדיף מלקום ולהילחם.
הרמתי ידיים בפעם המיליון.
והדכאון מרגיש בבית.
מתרווח לידי ונכנס לתוכי.
וזה אפילו לא דמעות,
זאת אפילו לא עצבות,
זה חלל ריק שאין לו הסבר.
זה רצון לא להיות.
ואחרי המפגש ה-5 משבוע שעבר אני עדיין לא מרגישה את האור בקצה המנהרה.
העייפות הכרונית הגיעה,
נמרחת לי על הריצפה.
סחרחורת מכל תנועה קטנה.
ולאף אחד לא אכפת.
גם לא לי.
צופה במסך ותוהה איך יצאתי כל כך לא קשורה לכלום.
ההזנחה שלי שוברת שיאים.
שישי בצהריים.
עוד רגע שבת היום.
אין לי כח.
גם לא מוטיבציה.
גם לא רצון.
רק דכאון.
♠️🖤💔
אף אחד לא ילחם את המלחמות שלך.
אז תילחמי חזק בכל הכח.
וגם אם כולן עוצרות תמשיכי,
כאילו אין אף אחת ליד.
תקשיבי לקצב.
המוזיקה הכי טובה בעולם.
ביט מושלם.
תמשיכי בכל הכח.
זה מה שנשאר לך.
תוציאי הכל החוצה.
את כל הנמאס לי
ואין לי כח
ואני לא יכולה.
תוציאי את ה-נשבר לי.
את הצעקות הכל כך קשות של 8 בבוקר.
שעדיין לא שתית קפה.
תוציאי את כל ה-מי אני בכלל-
החוצה.
תוכיחי שאת מי שאת.
לעצמך.
להוא שעוד לא הגיע.
לילדים שעדיין אין לך.
תילחמי בשבילם.
תילחמי בשבילך.
אף אחד לא ילחם בשבילך.
בקושי את מצליחה להילחם.
תילחמי.
ואם את עוצרת ומנגבת את הזיעה,
זה בדיוק לשנייה,
פשוט תמשיכי.
מבלי לוותר.
כמו שאת יודעת לא לוותר.
תתאמני,
ותחזקי כל פיסה.
זה הגוף שלך.
ואף אחד לא יחזק אותו אם לא את.
וזה לא בשביל המדליה,
או איזה גביע.
פשוט תנצחי כבר.
תהיי ווינרית
למען השם.
הגיע הזמן כבר, לא?
ברחת.
הלכת כל כך רחוק.
לא רצית להיות כאן.
כמה אפשר להיות עם מישהי שמתעלמת ממך כל הזמן?
הפניתי לך את הגב.
שנאתי אותך.
לא האמנתי בך.
הרסתי כל חלקה טובה שעוד הייתה בך.
כיביתי כל זיק.
ובקבלת שבת את באה,
נכנסת לבפנים.
בוכה.
זועקת.
מייללת.
מתייפחת מבכי.
וכיף לי שאת כאן.
ורע לי.
כמה אומללה את.
אבל לפחות את כאן.
איתי.
בוכה איתי.
מתוכי.
מרימה ידיים.
נכנעת לכאב.
רוב הזמן אני מתעלמת.
ואת לא כאן.
אין אותך.
אין אותי.
והבכי של קבלת שבת מה איתו?
מגיע פעם ב.
והשמחה מה איתה?
אין אותה.
יש דאגה ופחד, והמון מה לעשות.
העיקר לא להתמודד.
נקע נפשי.
משהו עקום שאני לא מצליחה ליישר.
אני צריכה לבקש סליחה,
אני יודעת.
שהעדפתי את כולם עלייך.
שהתייחסתי לכולם חוץ ממך.
ואני עדיין דוחה אותך על הסף.
אני רק אסיים את השנה הזאת ונלך לטפל בך.
נלך לקנות בגדים.
נתחיל משהו חדש.
נמצא זמן.
אני ממשיכה לדחות אותך.
לא מצליחה להתרכז.
יש לסיים את המטלת הגשה.
ויש להתחיל ללמוד משהו חדש.
ויש את שנה הבאה שמלאה בעבודה.
ויש את המשפחה.
ויש ויש ויש.
ואין אותך איתי.
אין אותי איתך.
מצטערת,
שאני אפילו לא מצליחה להצטער.
עוד קצת ואני אגיע.
מקווה.
נראה לי.
מאחרת לעבודה.
בוקר.
💔
:/
"זורקים את הלא יודעת לפח."
איך אני אזרוק את השילד שלי?
לא יודעת.
וואלה לא יודעת.
זה מה שבא לי להגיד.
זה מה שהמח שלי רגיל.
שאני לא יודעת.
לא יודעת מי אני.
לא יודעת מה אני רוצה.
לברוח.
רק לברוח.
מהעולם.
מעצמי.
מהמציאות.
לטלוויזיה.
מהטלויזיה.
לשינה עמוקה.
אבל אוף.
הגיע הבוקר.
ושוב עבודה שקשה לי איתה.
ושוב אנשים שאני לא רוצה להתמודד איתם.
שוב תלמידים שמותחים גבולות.
שוב אכלו לי שתו לי.
עוד קצת וחופש.
אם זה באמת נחשב חופש.
ואין לי זכות להתלונן בימים משוגעים כאלה.
המדינה הזאת בכאוס.
והכאוס האמיתי שהכל ממשיך כרגיל.
כאילו כלום.
'נשמה טהורה'.
נשמה טהורה שרוצה לעוף למעלה.
כמה בכי והתנגדות.
ועצבים.
כמה עצבים השם.
כמה.
💔🖤
אני נזכרת בפגישה שלנו.
ונזכרת בהודעה של אחרי כמה ימים.
שהיה מאוד נחמד,
אבל זה לא מתאים.
וכועסת.
זה מכעיס אותי.
כי איפשהו רציתי.
שתציל אותי מעצמי.
שיהיה כיוון לעבר השקיעה.
ועל מה?
כאילו מי מכיר אותך?
לא הפסקת לדבר על ההיא שהורדת.
שביטלת איתה אירוסין.
והקשבתי.
והנהנתי.
והכלתי.
כהרגלי בקודש.
כאילו אני הכותל המערבי.
וכשסיפרת על המוות של אבא שלך לא יכולתי שלא לבכות.
זה באמת שבר לי את הלב.
ובסוף המפגש וידאת ואמרת שאתה מקווה שלא נבהלתי.
והייתי בטוחה שלפחות יהיה דייט שני.
והתקשרתי לאבא,
וסיפרתי לו שאתה ממש אחלה בנאדם.
והוקסמתי.
וירד גשם.
והכל היה נראה כמו סימן אחד ענק.
אז במבט לאחור זה מכעיס אותי.
לא יודעת מי יותר,
אתה שדחית,
או אני הפתטית.
שרצתה וקיותה ושוב הבינה שלא.
גם הפעם לא.
נדחתי על הסף.
לא השיער השחור עם הפן עזר,
גם לא האודם.
העצבות בוהקת מהעיניים.
קשה לפספס ילדה תלושה.
אבודה.
שרק רוצה שיצילו אותה.
אז היא מקשיבה.
מכילה.
אפילו דומעת.
וכשדיברתי הרגשתי שקצת ניקרת.
מעייפות או שיעמום.
מה רציתי להמשיך בדיוק?
עם מי?
עם עוד אחד שלא רואה אותי.
עוד אחד שלא מקשיב לי.
שרק משמיע.
ועם מי היית ממשיך?
עם מישהי לא קיימת.
שלא יודעת מי היא.
מה היא.
למה היא.
ותמיד הייתה לי התקווה שתראה אותי ותצטער.
שעוד יבוא יום ותחזור.
ואני כבר אדחה על הסף.
לא כדי להתנקם.
כי כבר הבנתי שמגיע לי יותר ואני לא פרס תנחומים של אף אחד.
רק כדי לסמן וי.
רק כדי לא להרגיש דחוייה כמו שהשארת אותי.
זה אפילו לא אתה.
אני יודעת שזה מלמעלה.
אז למה הרגשתי כל כך פגועה?
💔
הפעם הילדה הקטנה הייתה בשמיכה בספה עם אמא.
בדירה הישנה.
וחיכינו לאבא.
והייתי שוב בת 7.
ושוב אבא הגיע ואמא כעסה שהוא איחר.
ואני כמעט ולא בטוחה שאני זוכרת צלול.
התחלתי לבכות.
למה הם כועסים?
למה אני לא מספיקה כדי שלא יכעסו.
או כדי שלא יצעקו.
והיא אמרה לי לקחת את הילדה הקטנה ולצאת.
וישבנו בתחנה.
באותה תחנה שהייתי נוסעת כל הזמן לבני ברק.
בריחה מתמדת.
והיא התערבבה לי עם אני הגדולה.
כמה ברחתי עם האוטובוס הזה.
ורציתי שהיא תרגיש טוב,
לתת לה להרגיש בטוחה.
אבל לא ידעתי איך.
למרות שהיא אמרה לי להגיד לה,
מה שהיא אמרה לי להגיד.
והשארתי אותה שם.
וכל הבכי צף.
יצא החוצה.
ולא הצלחתי כמעט לעצור.
אני לא יודעת מה קרה.
שוב נפגשתי איתה.
עם אני הקטנה.
האשלייה התל אביבית.
פועמת ורוקדת כל ערב.
עם קטמין או אמדי.
ירוק או קוק.
עם בני 20 או נושקים ל-40 פלוס.
עם רווקים או כאלו שחיים
חיים כפולים.
זאת אשלייה שמרגישה אמיתית.
כזו שלא בא לך להתעורר ממנה.
והיא עוברת מבר לבר,
ממסיבה למסיבה.
לא מתחתנת.
לא מתמסדת.
לא מוותרת על מוזיקה טובה עד הזריחה.
לא מוותרת על ישיבה טובה.
וכולם תלושים,
וכולם באים.
וכולם צוחקים.
וריקים מבפנים.
עייפים
אבל טוב שיש מה לקחת.
הלילות לבנים,
לא נגמרים,
וכמעט ואי אפשר לרצות לצאת מזה.
מהאשלייה התל אביבית הזאת.
סתם מחשבות שעלו כשראיתי את תום
בכניסה.
🖤💔🩶
ראיתי ילדה קטנה.
עם אותה שמלת ג'ינס בקטן.
עם קארה קטן.
שיער פרוע.
היא יצאה מהר של קרום ענקי שקוף כמו ג'לי.
וניקתה את עצמה.
היא כעסה קצת.
לא ידעתי מה להגיד לה.
זו כאילו מדיטציה.
ואני ערה.
ואני ישנה.
אני במודעות,
וזה בכלל התת מודע.
'מה היא אומרת?'
אין לי מושג מה לענות.
מה להגיד.
'היא כועסת.'
למה אני בוכה?
'למה היא כועסת?'
'כי היא הייתה באותו המקום המון זמן.'
אמרתי.
ונשברתי.
ובכיתי.
נתתי לה יד והמשכנו.
וראינו גן,
עם שמש.
פרחים.
בתים.
והיא משכה אותי.
כמו ילד שמושך מישהו שלא משתף פעולה.
מישהו חסר חשק.
ואני גדולה,
מסורבלת.
וכשהיא אמרה לי לעצור,
להסתכל לה בעיניים.
להגיד לה שאני איתה..
לא יודעת אם הצלחתי.
לא יודעת אם הצלחתי לחבק אותה.
להתחבר אליה.
להתחבב עליה.
קשה לי לחבק.
היא רצתה לברוח,
להתקדם.
ואני עם כל הספקות שלי.
לא יודעת אם זו המציאות או דימיון.
אם זו מדיטציה או אמת.
אם זאת הילדה הקטנה שבי,
או סתם ילדה עם שמלת ג'ינס ושיער שחור פרוע.
אני רואה אותה כי אני בטיפול?
וככה זה מתבקש?
ואולי גם בדמיון אני מנסה לרצות את כולם?
גם את התת מודע שמנסה להתעורר?
לא יודעת.
אני רק יודעת שהגעתי לרות.
כי אני מאמינה ברות.
כי החיוך של רות אמיתי ומאיר ואני גם רוצה קצת מהאור הזה.
כי אני יודעת שאני לא יכולה להישאר במקום יותר.
כי אני רוצה שינוי.
ואין שום קשר ליאיר לפיד.
או אביב גפן או דור מזויין.
אני רוצה שינוי כי כמה אפשר לבקש למות בכל משבר שמבקר?
וכמה אפשר להתעלם מעצמי כליל.
כמה אפשר לנסות לרצות?
את כל העולם ואשתו ולהתעלם
מהעולם שלי.
כמה אפשר לבקש להיעלם ועדיין להימצא
בחלל.
לא יודעת.
🖤🩶🖤
אתה צודק.
אימפריות נופלות לאט.
אבל אנשים נגמרים ברגע אחד.
ולמי אכפת דן?
לא יודעת.
לא הכרתי אותך.
אבל אני מקווה שאתה נח על משכבך בשלום.
כל היום השמיעו ברדיו את-
אימפריות נופלות לאט.
וזה קטע איך מוזיקה ומילים
מנצחות הכל.
נשמה אחת גדולה וגבוהה לא צריכה יותר מידי כדי לעוף ישר לתוך הבפנים של הלב.
תודה על כל מה שכתבת.
על מה שהלחנת.
על מי שהיית.
אין לי איך להסביר איך הפשוט שכתבת
הסתבך לי מתחת לעור.
קופסת עוגיות ועיתון..
בתוך הדפים של הזמן שעבר.
אימפריות נופלות לאט,
ואנשים נגמרים ברגע אחד.
ואין לי מה להוסיף
לנשמה הענקית שהיית.
למרות שלא הכרתי אותך דן.
הלוואי ואתה במקום טוב יותר עכשיו.
ת.נ.צ.ב.ה
💔🖤🩶
