אני נזכרת בפגישה שלנו.
ונזכרת בהודעה של אחרי כמה ימים.
שהיה מאוד נחמד,
אבל זה לא מתאים.
וכועסת.
זה מכעיס אותי.
כי איפשהו רציתי.
שתציל אותי מעצמי.
שיהיה כיוון לעבר השקיעה.
ועל מה?
כאילו מי מכיר אותך?
לא הפסקת לדבר על ההיא שהורדת.
שביטלת איתה אירוסין.
והקשבתי.
והנהנתי.
והכלתי.
כהרגלי בקודש.
כאילו אני הכותל המערבי.
וכשסיפרת על המוות של אבא שלך לא יכולתי שלא לבכות.
זה באמת שבר לי את הלב.
ובסוף המפגש וידאת ואמרת שאתה מקווה שלא נבהלתי.
והייתי בטוחה שלפחות יהיה דייט שני.
והתקשרתי לאבא,
וסיפרתי לו שאתה ממש אחלה בנאדם.
והוקסמתי.
וירד גשם.
והכל היה נראה כמו סימן אחד ענק.
אז במבט לאחור זה מכעיס אותי.
לא יודעת מי יותר,
אתה שדחית,
או אני הפתטית.
שרצתה וקיותה ושוב הבינה שלא.
גם הפעם לא.
נדחתי על הסף.
לא השיער השחור עם הפן עזר,
גם לא האודם.
העצבות בוהקת מהעיניים.
קשה לפספס ילדה תלושה.
אבודה.
שרק רוצה שיצילו אותה.
אז היא מקשיבה.
מכילה.
אפילו דומעת.
וכשדיברתי הרגשתי שקצת ניקרת.
מעייפות או שיעמום.
מה רציתי להמשיך בדיוק?
עם מי?
עם עוד אחד שלא רואה אותי.
עוד אחד שלא מקשיב לי.
שרק משמיע.
ועם מי היית ממשיך?
עם מישהי לא קיימת.
שלא יודעת מי היא.
מה היא.
למה היא.
ותמיד הייתה לי התקווה שתראה אותי ותצטער.
שעוד יבוא יום ותחזור.
ואני כבר אדחה על הסף.
לא כדי להתנקם.
כי כבר הבנתי שמגיע לי יותר ואני לא פרס תנחומים של אף אחד.
רק כדי לסמן וי.
רק כדי לא להרגיש דחוייה כמו שהשארת אותי.
זה אפילו לא אתה.
אני יודעת שזה מלמעלה.
אז למה הרגשתי כל כך פגועה?
💔
