ברחת.
הלכת כל כך רחוק.
לא רצית להיות כאן.
כמה אפשר להיות עם מישהי שמתעלמת ממך כל הזמן?
הפניתי לך את הגב.
שנאתי אותך.
לא האמנתי בך.
הרסתי כל חלקה טובה שעוד הייתה בך.
כיביתי כל זיק.
ובקבלת שבת את באה,
נכנסת לבפנים.
בוכה.
זועקת.
מייללת.
מתייפחת מבכי.
וכיף לי שאת כאן.
ורע לי.
כמה אומללה את.
אבל לפחות את כאן.
איתי.
בוכה איתי.
מתוכי.
מרימה ידיים.
נכנעת לכאב.
רוב הזמן אני מתעלמת.
ואת לא כאן.
אין אותך.
אין אותי.
והבכי של קבלת שבת מה איתו?
מגיע פעם ב.
והשמחה מה איתה?
אין אותה.
יש דאגה ופחד, והמון מה לעשות.
העיקר לא להתמודד.
נקע נפשי.
משהו עקום שאני לא מצליחה ליישר.
אני צריכה לבקש סליחה,
אני יודעת.
שהעדפתי את כולם עלייך.
שהתייחסתי לכולם חוץ ממך.
ואני עדיין דוחה אותך על הסף.
אני רק אסיים את השנה הזאת ונלך לטפל בך.
נלך לקנות בגדים.
נתחיל משהו חדש.
נמצא זמן.
אני ממשיכה לדחות אותך.
לא מצליחה להתרכז.
יש לסיים את המטלת הגשה.
ויש להתחיל ללמוד משהו חדש.
ויש את שנה הבאה שמלאה בעבודה.
ויש את המשפחה.
ויש ויש ויש.
ואין אותך איתי.
אין אותי איתך.
מצטערת,
שאני אפילו לא מצליחה להצטער.
עוד קצת ואני אגיע.
מקווה.
נראה לי.
מאחרת לעבודה.
בוקר.
💔
:/
