ראיתי ילדה קטנה.
עם אותה שמלת ג'ינס בקטן.
עם קארה קטן.
שיער פרוע.
היא יצאה מהר של קרום ענקי שקוף כמו ג'לי.
וניקתה את עצמה.
היא כעסה קצת.
לא ידעתי מה להגיד לה.
זו כאילו מדיטציה.
ואני ערה.
ואני ישנה.
אני במודעות,
וזה בכלל התת מודע.
'מה היא אומרת?'
אין לי מושג מה לענות.
מה להגיד.
'היא כועסת.'
למה אני בוכה?
'למה היא כועסת?'
'כי היא הייתה באותו המקום המון זמן.'
אמרתי.
ונשברתי.
ובכיתי.
נתתי לה יד והמשכנו.
וראינו גן,
עם שמש.
פרחים.
בתים.
והיא משכה אותי.
כמו ילד שמושך מישהו שלא משתף פעולה.
מישהו חסר חשק.
ואני גדולה,
מסורבלת.
וכשהיא אמרה לי לעצור,
להסתכל לה בעיניים.
להגיד לה שאני איתה..
לא יודעת אם הצלחתי.
לא יודעת אם הצלחתי לחבק אותה.
להתחבר אליה.
להתחבב עליה.
קשה לי לחבק.
היא רצתה לברוח,
להתקדם.
ואני עם כל הספקות שלי.
לא יודעת אם זו המציאות או דימיון.
אם זו מדיטציה או אמת.
אם זאת הילדה הקטנה שבי,
או סתם ילדה עם שמלת ג'ינס ושיער שחור פרוע.
אני רואה אותה כי אני בטיפול?
וככה זה מתבקש?
ואולי גם בדמיון אני מנסה לרצות את כולם?
גם את התת מודע שמנסה להתעורר?
לא יודעת.
אני רק יודעת שהגעתי לרות.
כי אני מאמינה ברות.
כי החיוך של רות אמיתי ומאיר ואני גם רוצה קצת מהאור הזה.
כי אני יודעת שאני לא יכולה להישאר במקום יותר.
כי אני רוצה שינוי.
ואין שום קשר ליאיר לפיד.
או אביב גפן או דור מזויין.
אני רוצה שינוי כי כמה אפשר לבקש למות בכל משבר שמבקר?
וכמה אפשר להתעלם מעצמי כליל.
כמה אפשר לנסות לרצות?
את כל העולם ואשתו ולהתעלם
מהעולם שלי.
כמה אפשר לבקש להיעלם ועדיין להימצא
בחלל.
לא יודעת.
🖤🩶🖤
