D

ניתוק.

זה מה שהיא אמרה לי שהיא רואה.

אני מדברת על הכל חוץ מעל עצמי.

"איפה *****?"

היא שאלה.

ואני אין לי מושג.

"איפה הילדה הקטנה?"

"מי זאת?"

לא יודעת.

"הייתי שמחה פעם." אמרתי.

והיא שאלה מה גורם לילדה הקטנה להיות שמחה.

ואין לי מושג.

ניתוק.

אין יותר מדוייק מזה.

ואז היא שאלה מה הייתי רוצה להיות.

וגם על זה אין לי תשובה.

אין לי תשובות על כלום.

ולסיכום היא הבטיחה שאנחנו נעבור תהליך.

ואני אתחבר לעצמי.

"את לא יודעת מי את."

זה נכון.

אני לא יודעת.

ניתוק.

זה מה שמהדהד לי בראש.

בוקר טוב.

צריכה לקום לעבודה.

שואה מספר 2.

זה מה שהם מנסים לעשות כאן.

הדם שלנו הפקר.

האנטישמיות גואה.

שואה מספר 2.

ואנחנו בונים להם נמל.

ומסייעים הומניטרית.

ומצטדקים מול בית הדין בהאג.

ומכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ.

ולא מצליחים להתחזק.

לא מצליחים להתלכד.

הם רוצים להשמיד להרוג ולאבד 

את העם היהודי.

את עם הנצח.

ואנחנו מגישים את הלחי השנייה,

במקום לזרוק פצצה.

במקום לשרוף אותם כליל.

במקום להתחזק,

יש שמאבדים אמונה.

יש שחוזרים בתשובה.

יש שמאבדים שפיות,

יש שהם בלי

שעות שינה.

הקדוש ברוך נלחם לנו 

ואנחנו לא נשמע.

שואה שנייה רבותיי.

שואה שנייה.

את מנסה לעמוד בכל מה שרצית לעשות.

אבל כל הדברים שרצית להספיק בורחים.

את מנסה להשתרך מאחור.

ממשיכה ללכת בסמטאות חשוכות,

מדדה לך.

היום את לא תבלעי את העולם ב-80 שניות.

את לא תספיקי להיות מיסיז פרפקט.

ואת יודעת שאין מושלם,

אבל את רוצה מושלם,

לפחות את המושלם שאת קוראת לו מושלם.

כי לכל אחד יש מושלם אחר.

בעולם שלך מושלם זה להספיק להתפצל למיליון חלקים,

להיות שם בשביל כולם,

לא כי את מרצה,

חלילה.

את כבר מזמן לא בקוביית הריצוי.

את מעל זה.

את פשוט כל כך טובה.

כל כך מושלמת.

כל כך מעולה בכל מה שאת עושה.

כל כך עומדת בזמנים,

למרות שאת דחיינית היקום.

מאחרת סידרתית.

כל כך רוצה שכולם יהיו מרוצים,

כי זה מה שעושה אותך מרוצה.

להיות שם בשביל,

מתוך אכפתיות אמיתית.

מתוך רצון לעזור.

לבוא לקראת.

לפתור את כל הבעיות של כולם.

כי היי,

בשבילך זאת לא בעיה בכלל.

לפתור את הכל עם מטה קסמים שיש רק לך.

ואת בכלל לא עושה את זה כדי שאחר כך יגידו ש-

'אין עלייך' או

'אלופה שאת'.

כי גם ככה לא אומרים.

אז בטוח שאת לא עושה את זה בגלל זה.

מספיק שרק יחשבו כמה אכפת לך.

מספיק שרק ידעו כמה את...

מושלמת.

מבלי לדבר על זה.

הרי אין פה ציונים בכלל.

את פשוט עומדת בזה כי זאת את.

מי דיבר על מצויינות, או על תחרותיות או פרפקציוניזם.

מה קשור בכלל?

זאת את.

וגם אם זה נלקח כמובן מאליו.

וגם אם זה בקושי נלקח.

את ממשיכה ועושה ומנסה,

ומתאמצת.

ומדדה בסימטה.

חשוכה.

עושה הכל כדי לעמוד בקצב,

למרות שהוא בורח,

מרדף שלא נגמר.

העיקר להיות מושלמת.

בעיניי מי?

הרי את יודעת בתוכך שאת רחוקה מלהיות.

את לעולם לא תהיי.

אין מושלם.

אין מושלמת.

זאת אשלייה אופטית.

מנופצת.

אז למה אכפת לך כל כך קיבינימט.

💥💥💥

אני יושבת שם ומסתכלת על הדף.

והדף מסתכל עליי.

ואני מנסה שלא להסתכל לצדדים.

כולן כותבות והמח שלי ריק.

הדף שלי ריק.

מה אני מאחלת לעצמי ל-5 שנים הבאות?

לא מצליחה לכתוב.

אין לי מה לכתוב.

אז כתבתי משהו כמו לקבל את עצמי יותר.

לשנוא את עצמי פחות.

אני תקועה מול דף ותוהה לעצמי אם אחרי זה נצטרך לשתף את זה עוד מעט.

אני לא יכולה לשתף משהו שאני לא רוצה לשתף.

אני לא יכולה לשתף כמה קשה לי.

הוא בטח קלט שקשה לי.

אני מול הדף לא מרימה את הראש.

דקה לפני סיום הוא אומר שלא נצטרך לשתף את זה.

זה בשבילנו.

לכתוב את התרגיל.

אין לי כח לעצמי.

למה חשבתי שנצטרך לשתף את זה בכלל?

והכל כל כך אוביאס עבור כולן.

הן מילאו דף שלם.

ולא הצלחתי לחשוב.

מה אני רוצה עבור עצמי.

מה אני מאחלת לעצמי.

מה אני מייחלת.

ברמה האישית, ברמת קריירה.

וואו.

כמה לוקה בחסר אני.

אני צריכה טיפול.

מפה לפסיכולוגית.

כמה מביך השם.

כמה.

🖤🩶🖤

אני מעבירה לדיסק און קי.

העיקר לא למחוק.

העיקר לא לקנות נפח אחסון.

או שאני קמצנית או שאני פשוט יודעת שבלי לשמור בעצמי כלום לא ישמר כאן.

כל התשובות נכונות.

עבודת נמלים שנמשכת ימים ושעות.

כי איך אפשר למחוק תמונות של סבתא שמדברת ג'יבריש

או תמונות של אחיין שלי גם אם הן מטושטשות?

או סרטונים של דודים וסבתא השנייה?

איך אפשר למחוק לצמיתות מבלי להעביר לדיסק-אונ-קי.

איך אפשר להשמיד זכרונות כאלו שצריכים להישאר לנצח?

למרות שלא נהנתי כל כך לבוא לבית אבות.

הריח של הטיטולים ברקע של כולם,

להוציא אותך למרפסת כדי לקבל אווירה אחרת,

אבל גם במרפסת צריך קודם כל לנקות את השולחן שם לפני שיוצאים,

ערך סנטימנטלי לא מוחקים.

מיליון תמונות,

סרטונים.

לא שלי.

טוב נו חלק כן שלי.

אין לי משהו אחר.

אין לי אנשים אחרים חוץ ממשפחה בהפרעה.

אז אני מעבירה תמונות, וסרטונים,

בקצב.

וזו טיפה בים.

העיקר לא לקנות 100GB ב-2 ש'ח לחודש הראשון.

ו-8 ש'ח בחודש השני.

חרדת נטישה על תמונות וסרטונים שצריכים מסגרת.

אני לא מסוגלת למחוק אם כבר תיעדתי רגעים קטנים של זכרון.

של סבתא,

או סבתא השנייה,

או אחיין קטן שגר רחוק.

או את ההורים או אחי, או אחותי,

אפילו תלמידים מסויימים שמה לעשות,

אני לא אזכור לנצח אם לא התיעוד.

וככל שאני מעבירה ולא מסיימת,

והגיבוי עובד שוב כשאני מוחקת,

אני מרגישה כאילו התיעוד הזה זו הפרעה אחת גדולה.

אני מספרת לעצמי כמה זה חשוב,

כשבפועל,

למי אכפת?

את מי זה מעניין כל התיעוד הזה?

מי יסתכל על זה?

ספק אם אני.

ספק אם בכלל.

להעביר הכל לדיסקאונקי

שווה ערך ל-נזכור ולא נשכח-.

וזה שעות.

על גבי ימים.

וזה לא נגמר.

ועל הדרך אני לא יודעת מי צודק או טועה.

אני רק יודעת שצריך משיח.

שיגאל אותנו ממלחמה מדשדשת.

מפירים מתפוצצים.

מאנשים שמפגינים.

מחטופים ומתים.

מהבדידות.

משיגרה לא הגיונית.

מזה שבתוך כל הכאוס הזה תכף שוב יתחיל האח הגדול.

משיח שיגאל אותי מהרווקות.

מכאוס פרטי

ולאומי.

מהרדיפה אחרי כסף.

משיעבוד לעשירי לחודש או לראשון לחודש שלא באשמתנו.

ככה ניווטו אותנו,

ושיעבדו אותנו כל האליטות.

תבוא כבר.

אנחנו מחכים לך יותר מידי שנים.

אנחנו השתגענו אין לנו יותר פנים,

רק הולכים ומתכלים.

ואני רוצה כבר שתהיה תחיית המתים,

שכל החיילים יקומו,

שכל נרצחי 7.10 יקומו.

קח מאיתנו את האחריות.

את האשמה.

את מי שלא יודעים לנהל מדינה.

קח מאיתנו את התקופה הלחוצה הזו.

את העצבים, הכעס, העוגמה.

כמה נפש אחת קטנה יכולה לשאת

מבלי לאבד את זה,

קח מאיתנו את ההלוויות.

את החדשות.

את הפרסומות.

את הרדיפה.

אנחנו צריכים שתושיע אותנו כבר.

אין לנו כבר איך לזעוק לעזרה.

כי לא נשארו רגשות.

גם לא לב.

גם לא הבנה של מה באמת מתחולל פה.

עם ישראל חי

אבל הנשמה מרוחה על הריצפה,

כמו שטיח.

וכל מי שעובר מנגב את הרגליים,

בועט, יורק,

ונחנו מה?

מה?

🖤💔🖤

לטיפה-סטירה.

ככה זה עובד כשמתחילים לשלוט בך.

קודם מתעניינים בך.

מרפדים לך את האגו.

יוצרים אצלך תחושת שייכות.

שאת הכי טובה בעולם,

ואת התנקזות הטוב של כל הקוסמוס.

שיחות קולחות וארוכות.

ניצוץ שמסנוור כל היגיון בריא.

עקיצות שמצחיקות את שניכם.

עד שמשתמשים בך כמו טישו

ושמים בצד.

כל הקסם מתפוגג,

האיפור נמחק.

ה-היי ירד

למקום הנמוך ביותר בעולם.

זה התחיל בלטיפה

שהפכה לסטירה מצלצלת,

כואבת.

שורפת.

"תתעוררי" היקום צועק.

ואת מתעלמת.

שום צלצול לא יעיר אותך.

את בתרדמת.

התחושה אובדנית,

ממכרת.

לטיפה-סטירה.

ככה זה עובד כשאת לא מחזיקה במושכות.

כשאת לא לוקחת אחריות.

כשאת לא נמצאת.

נעדרת.

עוד הותר לפרסום.

בדרך כלל אני לא מתרגשת.

זה די עובר לידי.

וכשראיתי התמונה שלו בטלגרם,

עם העיניים החומות.

מבט של ילד בן 20,

שהכל לפניו.

עם המדים.

עם הכומתה על הראש.

המחשבה על ההורים הכואבים.

המחשבה שהחארות האלה הורגים אותנו כמו מקקים והעולם שותק.

המחשבה שארצות הברית בעדנו אבל 

אלף פרסומים על זה שהם לא מספקים נשק.

המחשבה על אחיין שלי,

והאהבה המטורפת שיש לי אליו.

אני לא אמא בכלל.

אבל מדמיינת שההורים האלה שבורים מהיסוד,

רק מלחשוב על הגור אריות הקטן הזה.

המחשבה איך העם היהודי תמיד,

לא משנה באיזו שנה.

1943.

2023.

2024.

לא משנה מה הפאקינג שנה או תאריך.

תמיד נצטרך להילחם על הקיום שלנו.

תמיד נצטרך להצדיק את הקיום שלנו,

כאילו אנחנו מתנצלים שאנחנו נולדנו.

סליחה באמת שאנחנו העם הנבחר.

סליחה שאנחנו בעצמנו לא מבינים מה בדיוק נבחר כאן.

סליחה שאנחנו לא יודעים להיות אור לגויים.

אבל התמונה שלו היא אור.

קרן אור שלנו.

וגם אור לגויים.

והנה כיבו אותו.

ועוד הותר לפרסום על הסובח.

ראש חודש טוב ומבורך.

הוא בטוח במקום טוב,

הוא וכל החללים..

עד מתי הדם שלנו הפקר?

עד מתי נהיה מצולקים?

 

נזכור ולא נשכח.

יהי זכרו ברוך.

🔥💔

אני נוברת והתשובה היא לא.

אף אחד ממה שאני רואה לא מתאים.

קשה לחפש מחט בערימת שחט.

הרבה יותר קל להאמין שיום אחד הוא ינחת משמים.

כי האמונה הזאת הרבה יותר קלה.

או הכי קשה.

להחזיק בה הופכת אותי לחזקה.

לאמץ אותה יעשה אותי גיבורה.

להאמין לה יוריד ממני את כובד המסע.

את האחריות.

ואז אין צורך בהשתדלות דמה.

בחיפוש.

כי מה אני יכולה לעשות כבר חוץ מלנבור?

או לסמן לייקים לא מועילים בעליל?

לחזר זה התפקיד של הזכרים.

ובכל זאת לא בא לי להצטייר קלה.

וגם לא קשה מידי.

או קרה כמו קרח.

או שבעצם כן.

תמיד אהבתי את מלכת הקרח.

ובכלל, נמאס לי לחשוב על איך כל הודעה מצטיירת

נראית או נשמעת.

עסק מתיש.

 

 

שיבוא ויציל אותך. 

מכל המכשפות והשדים.

מכל האנשים שמדברים.

מחכה שהמשיח יבוא.

מחכה שאני אשתנה.

מחכה שתגיע ישועה.

מחכה שתגיע גאולה.

מחכה שהחטופים יחזרו לשלום.

מחכה שעזה תתמוטט כליל.

מחכה שהניקיונות של פסח יעשו מעצמם.

מחכה שהמחשבות החיוביות יגיעו מעצמן,

בלי עבודה עצמית.

בלי השקעה ומאמץ.

מחכה לבשורות טובות.

מחכה לאחד שיבוא ויקח אותי מכאן.

מחכה שירושלים תיבנה במהרה בימינו.

מחכה ליום הזה שאני אוהב את עצמי מספיק כדי להרגיש שייכת.

מחכה.

ומחכה.

וממתינה.

בקוצר רוח ובסבלנות.

מחכה.

שהעייפות תעבור מעצמה.

שהכסף יפול מהשמיים.

שהעולם יתעשת על עצמו.

שאני אהיה יום אחד חדשה.

מחכה.