אני מעבירה לדיסק און קי.
העיקר לא למחוק.
העיקר לא לקנות נפח אחסון.
או שאני קמצנית או שאני פשוט יודעת שבלי לשמור בעצמי כלום לא ישמר כאן.
כל התשובות נכונות.
עבודת נמלים שנמשכת ימים ושעות.
כי איך אפשר למחוק תמונות של סבתא שמדברת ג'יבריש
או תמונות של אחיין שלי גם אם הן מטושטשות?
או סרטונים של דודים וסבתא השנייה?
איך אפשר למחוק לצמיתות מבלי להעביר לדיסק-אונ-קי.
איך אפשר להשמיד זכרונות כאלו שצריכים להישאר לנצח?
למרות שלא נהנתי כל כך לבוא לבית אבות.
הריח של הטיטולים ברקע של כולם,
להוציא אותך למרפסת כדי לקבל אווירה אחרת,
אבל גם במרפסת צריך קודם כל לנקות את השולחן שם לפני שיוצאים,
ערך סנטימנטלי לא מוחקים.
מיליון תמונות,
סרטונים.
לא שלי.
טוב נו חלק כן שלי.
אין לי משהו אחר.
אין לי אנשים אחרים חוץ ממשפחה בהפרעה.
אז אני מעבירה תמונות, וסרטונים,
בקצב.
וזו טיפה בים.
העיקר לא לקנות 100GB ב-2 ש'ח לחודש הראשון.
ו-8 ש'ח בחודש השני.
חרדת נטישה על תמונות וסרטונים שצריכים מסגרת.
אני לא מסוגלת למחוק אם כבר תיעדתי רגעים קטנים של זכרון.
של סבתא,
או סבתא השנייה,
או אחיין קטן שגר רחוק.
או את ההורים או אחי, או אחותי,
אפילו תלמידים מסויימים שמה לעשות,
אני לא אזכור לנצח אם לא התיעוד.
וככל שאני מעבירה ולא מסיימת,
והגיבוי עובד שוב כשאני מוחקת,
אני מרגישה כאילו התיעוד הזה זו הפרעה אחת גדולה.
אני מספרת לעצמי כמה זה חשוב,
כשבפועל,
למי אכפת?
את מי זה מעניין כל התיעוד הזה?
מי יסתכל על זה?
ספק אם אני.
ספק אם בכלל.
להעביר הכל לדיסקאונקי
שווה ערך ל-נזכור ולא נשכח-.
וזה שעות.
על גבי ימים.
וזה לא נגמר.
ועל הדרך אני לא יודעת מי צודק או טועה.
אני רק יודעת שצריך משיח.
שיגאל אותנו ממלחמה מדשדשת.
מפירים מתפוצצים.
מאנשים שמפגינים.
מחטופים ומתים.
מהבדידות.
משיגרה לא הגיונית.
מזה שבתוך כל הכאוס הזה תכף שוב יתחיל האח הגדול.
משיח שיגאל אותי מהרווקות.
מכאוס פרטי
ולאומי.
מהרדיפה אחרי כסף.
משיעבוד לעשירי לחודש או לראשון לחודש שלא באשמתנו.
ככה ניווטו אותנו,
ושיעבדו אותנו כל האליטות.
תבוא כבר.
אנחנו מחכים לך יותר מידי שנים.
אנחנו השתגענו אין לנו יותר פנים,
רק הולכים ומתכלים.
ואני רוצה כבר שתהיה תחיית המתים,
שכל החיילים יקומו,
שכל נרצחי 7.10 יקומו.
קח מאיתנו את האחריות.
את האשמה.
את מי שלא יודעים לנהל מדינה.
קח מאיתנו את התקופה הלחוצה הזו.
את העצבים, הכעס, העוגמה.
כמה נפש אחת קטנה יכולה לשאת
מבלי לאבד את זה,
קח מאיתנו את ההלוויות.
את החדשות.
את הפרסומות.
את הרדיפה.
אנחנו צריכים שתושיע אותנו כבר.
אין לנו כבר איך לזעוק לעזרה.
כי לא נשארו רגשות.
גם לא לב.
גם לא הבנה של מה באמת מתחולל פה.
עם ישראל חי
אבל הנשמה מרוחה על הריצפה,
כמו שטיח.
וכל מי שעובר מנגב את הרגליים,
בועט, יורק,
ונחנו מה?
מה?
🖤💔🖤